דוקטרינת יועצות השינה לשעבר

בשקט, בלי ששמנו לב ובחסות הריצה למקלטים, נרשמו השנה אפס הרוגים ישראלים בפיגועי טרור ברמדאן, לראשונה מאז 2013. 13 שנות חודשי צום שאיכשהו תמיד נגמרו בדם יהודי, ודווקא השנה - זו שבה סגרו את הר הבית למתפללים כביכול כי מלחמה, שבה צה"ל הפעיל מבצעים חטיבתיים אגרסיביים בערים ובכפרים עם יותר מ־400 עצורים ו־15 מיליון שקל שיועדו לטרור ונתפסו - דווקא השנה יש ירידה של 70% בפיגועים ובניסיונות לפיגוע. החדשות הן שאין חדשות.

שנים. שנים הסבירו לנו בכירי מערכת ביטחוניים שמחלטרים כיועצות שינה יקרות להחריד, שברמדאן צריך להוריד ראש, לתת הקלות, לפתוח מחסומים, אולי גם לשחרר אסירים ביטחוניים כמחווה. לתת לעשרות אלפים לזרום להר הבית כי זה "חודש קדוש" ו"הרגישות גבוהה" ו"אסור להצית". הנחת היסוד שלהם, אם תפשטו אותה מהז'רגון, היא הקבועה והמעליבה: המוסלמים מתקשים לשלוט בעצמם ברמדאן. ילדים שצריך לפנות לכבודם את הסלון כי חבל על החרסינות.

אותה גזענות מתקתקה שמתחפשת לאמפתיה בכל פאנל של מומחים עיקרה: "תקופה רגישה". הם הרי לא היו מדברים ככה על נשים ועל "היום הזה שהן רגישות בו" כי התקדמנו מאז ימי הביניים, אבל אותה דאחקה על מגזר שלם? שום בעיה.

ואז בא בן גביר המושמץ והמסוכן, זה שאמרו שיצית את המזרח התיכון כל בוקר, וכפר בעיקר: מיותר להתנצל על עצם קיומנו בהתאם ללוח השנה המוסלמי. נפעיל כוח, נאכוף ריבונות, נסגור מה שצריך לסגור.

לא מסובך. זה גם בוצע בשטח. שילוב מודיעין, פריסה מבצעית מדויקת, אפס סובלנות, אפס הקלות ואפס מחוות. והנה, רמדאן ראשון בלי הקלות ובלי נציגי קצין העיר בדלת.

מי היה מאמין - חוץ מרוב אזרחי ישראל, כמובן - שכל מה שצריך זה להפסיק להתייחס למוסלמים כאל ילד מתבגר שאינו מסוגל לצום בלי לדקור? שכל מה שהיה צריך זה לדרוש מהם בדיוק מה שאנחנו דורשים מכל בן אדם: לא לרצוח, גם בחודש קדוש, במיוחד בחודש קדוש?

תזכורת: רמדאן 2015 - אינתיפאדת הסכינים; רמדאן 2021 - יהודה גואטה נורה בצומת תפוח; 2023, עם כל ההקלות וכל הפתיחות וכל הרגישות התרבותית, הסתיים עם משפחת די שנטבחה בבקעת הירדן; הלל אריאל, הרב מיכאל מרק שנה לאחר מכן, ואורי מויאל שנדקר למוות בבית קמה, הספיק לנטרל את המחבל לפני שנרצח. ומפאת קוצר המקום דילגתי על יותר מ־200 פיגועים ועוד כמה נרצחים קדושים בדרך. ההקלות לא הקלו על אף נרצח ונרצחת, רק על הרוצחים.

הבעיה של "יועצות השינה" עם הפלאפלים על הכתף לא היתה מעולם ביטחונית. הבעיה היתה שאם כוח ואכיפה עובדים, מה עושים עם 20 שנה של מאמרי מערכת והרצאות TED על "דה־אסקלציה"? מה עושים כשהמציאות לא משתפת פעולה עם התיאוריה? נו, אפשר להתווכח על רגשות - על מספרים אי אפשר. ובינתיים? אפשר לישון בשקט.