מה קשור ביבי? מלחמה היא עניין לאומי

אחת הטעויות הגדולות בשיח הציבורי סביב המלחמה הנוכחית של ישראל ואיראן היא הניסיון לנתח אותה דרך אהדה או בוז לראש הממשלה בנימין נתניהו. זהו כשל מושגי עמוק: ישראל אינה נתניהו, ונתניהו אינו ישראל. כאשר הדיון מתנקז לשאלת "בעד או נגד ביבי", מתפספס העיקר - השאלה הלאומית, האסטרטגית והקיומית: האם המלחמה הזאת משרתת את טובת המדינה.

הקיטוב הפוליטי מייצר חלוקה כמעט אוטומטית. מצד אחד ניצבים תומכי הממשלה, שלעיתים מתקשים להביע ספקות או מורכבות ביחס למלחמה; מן הצד השני ניצבים מתנגדיה, שלעיתים נוטים להמעיט בהישגיה או להטיל ספק במטרותיה, שמא ייתפסו כתומכי נתניהו. שתי העמדות הללו, כל אחת בדרכה, מחמיצות את החובה האזרחית הבסיסית: לחשוב באופן עצמאי על האינטרס הלאומי.

אפשר להתנגד לממשלה הנוכחית ואף לראות בה ממשלה מזיקה בזירה הפנימית, ועדיין להכיר בכך שהמלחמה המתנהלת כעת היא מהחשובות והמשמעותיות שידעה ישראל. לא מדובר בסתירה - דווקא ההפרדה בין ביקורת פוליטית פנימית לבין הערכת מהלכים ביטחוניים היא תנאי לדיון ציבורי בוגר.

המלחמה הזו אינה "עוד סבב". יש לה פוטנציאל ממשי לשנות את פני האזור - לטובה או לרעה. מצד אחד, היא עשויה להוביל להחלשת הציר האיראני ולפתוח פתח לבריתות אזוריות חדשות, שאולי אף יקרבו את ישראל למרחב של נורמליזציה ושלום. מצד שני, מדובר בתהליך היסטורי רחב היקף, שמטבעו כרוך גם בסיכונים כבדים ובאי־ודאות עמוקה.

דווקא משום כך נדרשת הסתכלות מורכבת: תמיכה במטרות המלחמה אינה מחייבת התמסרות עיוורת לאופוריה של הישגים. לצד תחושת הגאווה בצה"ל, בעורף, ביכולת המבצעית והטכנולוגית, יש מקום גם לדאגה. האחריות הציבורית מחייבת לחשוב כמה צעדים קדימה: על השינויים האפשריים בדעת הקהל האמריקנית, על הרכב הממשל הבא בארה"ב, על התפתחות החזיתות בצפון, בעזה וביהודה ושומרון, על ההידוק האפשרי בין איראן, רוסיה וסין - וגם על ההשלכות הפוליטיות הפנימיות בישראל ביום שאחרי.

המורכבות הזו אינה חולשה, היא ביטוי לבגרות. אפשר להאמין שהאסטרטגיה הישראלית מוצדקת, ושכל ממשלה היתה נדרשת לפעול באופן דומה - ובמקביל להכיר בכך שהמציאות אינה דטרמיניסטית, ושגם מהלכים נכונים עלולים להוביל לתוצאות בלתי צפויות.

בתוך כל זה אסור להתעלם מהמחיר האנושי. החברה הישראלית כולה נושאת בנטל. משפחות שלמות מגויסות, כלכלות אישיות מתערערות, והעייפות המצטברת מורגשת בכל שכבות הציבור. מותר להתלונן, מותר לקוות לסיום מהיר, ומותר גם להישחק. ההכרה בקושי אינה סותרת את התמיכה במטרות - היא חלק מהאמת של המלחמה.

ולצד הקושי מתחדדת תובנה עמוקה: ישראל היא מקרה ייחודי. השילוב בין מדינה מודרנית למסורתית, בין דמוקרטיה לזהות יהודית, בין צבא טכנולוגי מתקדם לבין רוח מסירות יוצאת דופן, ובין לאומיות חזקה למצוינות מדעית ואקדמית - כל אלה אינם סתירות, אלא מקורות כוח. דווקא המתח בין המאפיינים הללו מאפשר את העמידה האיתנה ברגעים היסטוריים.

מכאן נובעת גם מסקנה פוליטית רחבה: ישראל זקוקה לשני המחנות שלה. לא כהכרח של פשרה ריקה, אלא כהבנה שהעוצמה הלאומית נבנית מהשילוב בין תפיסות שונות, בין זהויות שונות, בין דגשים שונים של אותה מציאות מורכבת. באותו אופן, המלחמה הזאת זקוקה לספקנות, לביקורתיות ולשואלים שאלות קשות באותה מידה שהיא זקוקה למסירות, להתלהבות ולהתגייסות של אזרחיה.

יש רגעים שבהם האחריות הלאומית חייבת לבוא לפני הפוזיציה. המלחמה באיראן היא רגע כזה. ישראל של כולנו דורשת את הצבת טובת המדינה מעל שיקולים פוליטיים צרים, לפחות עד סוף המלחמה. זאת האחריות שלנו.