המתווה שלא היה

שלושה שבועות מאז תחילת המלחמה, ויומיים לפני תחילת חופשת הפסח במערכת החינוך - בממשלה נזכרו: למלחמה יש גם מחיר חינוכי. שר האוצר פנה במכתב לשר החינוך כדי שיגדיר את ימי המלחמה כימי חופשה, ושר החינוך הודיע: אם האוצר יגיע לסיכום עם ארגוני המורים - אני בעד. אך ראש הממשלה עדיין לא מצא זמן להתייחס למצבם של 2.5 מיליון תלמידים וכ־4.5 מיליון הורים.

במקום מתווי חזרה ללימודים שמתפרסמים בבוקר ונגנזים בערב, חילופי האשמות בין שרים ושיתוק של חוסר עשייה - ממשלה שאכפת לה היתה מקבלת עם פרוץ המלחמה החלטה אחת: אין לימודים כל עוד יש טילים, ואת הימים שהתבטלו מחזירים ביולי.

איך מקבלים החלטה כזאת? ככה: ביום השני למלחמה - ולא יומיים לפני חופשת הפסח, ראש הממשלה - לא רפרנט חינוך באוצר, ואפילו לא הממונה על השכר, אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו - מזמין את ראשי ארגוני המורים יפה בן דויד ורן ארז, האנשים שבלעדיהם אי אפשר באמת להעביר שום החלטה שנוגעת למורים, ואומר להם: "זו שעת חירום. אני מבקש שתירתמו למאמץ הלאומי. יחד נצא למסיבת עיתונאים ונודיע להורים ולתלמידים: עכשיו קשה, אבל ביולי נחזיר את הימים שאבדו. נייצר אמון, נייצר ודאות". ומוסיף: "אני יודע שבקורונה האוצר ביקש מכם ללמד בזום ולהוסיף ימים בקיץ - ולא הסכמתם. אני יכול להבין למה. את הנזק לתלמידים ולהורים מאז ועד היום קשה לאמוד.

"מיומנויות הלמידה שנשחקו, הידע החסר, האמון במערכת, באפשרות ללמוד ולהתפתח, וזה עוד לפני הנזקים הנפשיים והחברתיים. במלחמה הזאת לא נחזור על אותה טעות. מה צריך לעשות כדי שזה יקרה? משכורת כפולה למורים שילמדו ביולי? אין בעיה. לא רוצים לחייב מורים, אלא להציע בחירה? טוב. נחזיר רק חצאי ימים, ובחלק השני של היום נביא חניכי מכינות קדם־צבאיות ושנות שירות לפעילות בלתי פורמלית. הכל עדיף על פארסת הזום ועל הכאוס.

"בואו איתי למהלך הזה", הוא היה אומר. "כדי להחזיר קצת נשימה ל־7 מיליון הורים ותלמידים בתקופה הקשה הזאת, אני מוכן לעשות הכל. ביטלתי את הלו"ז שלי מלבד דיונים ביטחוניים דחופים. נקים חדר מצב חינוכי לאומי בלשכת ראש הממשלה, יחד עם שר החינוך, ראשי הרשויות, הנהגת ההורים הארצית ומשרד האוצר. בתוך 24 שעות נמצא פתרון, אין לנו זכות להתעכב יותר מזה. ואז נכנס מסיבת עיתונאים משותפת ונודיע על כך בתקשורת. זה המינימום שאנחנו חייבים לאזרחי ישראל עכשיו".

כמה מהלך כזה היה עולה? לפי הערכות - החזר של שלושה שבועות לימודים היה עולה כ־5 מיליארד שקלים. אולי קצת יותר? אין בעיה. רק בשבוע שעבר, למימון המלחמה, הממשלה אישרה תוספת של כ־32 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, נוסף על "קופסה חוץ־תקציבית" לצרכים גמישים של כ־13 מיליארד.

ככה זה בישראל. לצרכים ביטחוניים - הממשלה תמיד יודעת למצוא עשרות מיליארדים. ולילדים שלנו? אפילו לא ניסו. אף שמדובר במצב חירום חינוכי, לימודי, נפשי - הממשלה לא אישרה "קופסה חינוכית". וזה עוד לפני שדיברנו על 5 מיליארד שקלים - כן, אותו סכום ממש - שאושרו לכספים קואליציוניים. שר החינוך הזה לא רק לא רוצה, הוא גם לא מסוגל. זה גדול עליו. אבל שלא נטעה, גם במקרה הזה האחריות היא קודם כל על ראש הממשלה. הוא זה שהיה צריך להוביל את המהלך.

מדינה שיודעת לתכנן מבצעים מורכבים באיראן, להזיז עשרות מיליארדים תוך ימים, להפעיל מערכות ביטחוניות ובינלאומיות אדירות ממדים תחת לחץ - יכולה לייצר ודאות חינוכית באחת התקופות הכי קשות בתולדותינו. זה לא עניין של כסף. זה עניין של סדר עדיפויות. ולצערנו - לממשלה הזאת פשוט לא אכפת. אולי רק כך נבין את המחיר שאנחנו משלמים על הפקרת החינוך בישראל לאנשים שלא אכפת להם, ונתחיל לדרוש שינוי אמיתי.

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון