רק היום במבצע: התלות האסטרטגית באמריקה

מבצע שאגת הארי, המנחית בשבועות האחרונים מהלומות כבדות וחסרות תקדים על תשתיות הטרור ומשנה את המשוואה האסטרטגית מול אויבינו, מציג לראווה את שיא העוצמה הצבאית, המודיעינית והטכנולוגית של מדינת ישראל. כשאנו רואים את פטריות העשן מיתמרות מעל יעדי האויב בלבנון ובאיראן, את הדיוק הכירורגי של הסיכולים הממוקדים ואת מטוסי חיל האוויר השולטים במרחב - הלב מתמלא בגאווה טבעית. אולם חייבים להצביע על כך שמאחורי שאגת המנועים מסתתרת מציאות קרה ומפוכחת שאסור לנו להמשיך ולהדחיק: שאגת הארי הישראלית מתאפשרת, במידה מכרעת, אך ורק בזכות צינור החמצן האסטרטגי והלוגיסטי של ארה"ב.

בחיים הקודמים שלפני 7 באוקטובר ריחפה בחלל האוויר הפוליטי והמדיני יוזמה שנשמעה לרבים כהצהרת עצמאות מודרנית ומתבקשת. רה"מ נתניהו, יחד עם גורמים נוספים בימין הכלכלי והמדיני, החלו לדבר בקול רם על האפשרות שישראל תפחית בהדרגה את תלותה בסיוע הביטחוני האמריקני. הרציונל היה ברור וקסם לאוזן הישראלית הגאה: אנחנו כבר מזמן לא מדינת עולם שלישי נזקקת. הפכנו ל"אומת הסטארט־אפ", מעצמה טכנולוגית בעלת תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם. הטענה היתה שוויתור הדרגתי על ה"דולרים מוושינגטון" יקנה לישראל חופש פעולה מדיני מוחלט, ללא ה"כוכביות" של הבית הלבן המגבילות בנייה בהתנחלויות או מתערבות במדיניות הביטחון.

לאור אש המלחמה הרב־זירתית הארוכה בתולדותינו, היוזמה הזו נראית כמו עוד קונספציה שנולדה בחטא ההיבריס והתרסקה אל קרקע המציאות. מבצע שאגת הארי המחיש בצורה הברוטלית ביותר את קצב צריכת החימושים המפלצתי של מלחמה מודרנית ואינטנסיבית. המלאים שישראל אגרה במשך שנים נשאבים בקצב מסחרר. מיירטי כיפת ברזל וקלע דוד שעולים הון עתק ופצצות חכמות – כל אלה אינם צומחים על העצים בנגב. התעשייה הביטחונית הישראלית היא מהמתקדמות בעולם, אך אין לה – ולעולם לא תהיה – יכולת הייצור התעשייתית ההמונית הנדרשת כדי לתספק מלחמה של חודשים ארוכים מול איראן ושלוחותיה במקביל. ללא הרכבות האוויריות והימיות הבלתי פוסקות מארה"ב מכונת המלחמה הישראלית היתה מגיעה לחיכוך מסוכן, ואולי אף לשיתוק חלקי, תוך שבועות ספורים.

מעבר לברזל ולחומר הנפץ, קיים עניין המימון הקריטי. מלחמה בסדר גודל כזה עולה למשק הישראלי מיליארדים רבים בכל יום. הכלכלה הישראלית סופגת זעזוע אדיר – מגיוס המילואים המשתק עסקים ועד הורדות דירוג האשראי. חבילות הסיוע המיוחדות שהעביר הממשל האמריקני, בסך עשרות מיליארדי דולרים, אינן בגדר "בונוס" נחמד. הן רשת הביטחון שמונעת מהכלכלה הישראלית לקרוס תחת נטל הוצאות הביטחון הדמיוניות, ושומרות על יציבות התקציב לרווחה, בריאות וחינוך.

התפנית המדינית האחרונה מדגישה את מורכבות הברית הזו. כניסתו המפתיעה של דונלד טראמפ למעגל המשא ומתן הישיר מול איראן לסיום המלחמה, בצירוף הצהרתו כי ישראל "התנהגה יפה" ופעלה בנחישות, משקפת מודל חדש של יחסים. טראמפ, כדרכו, מתרגם הישגים צבאיים ל"מטבע חוץ" מדיני. הוא מבין שההצלחה של שאגת הארי יצרה עבורו את המינוף הנדרש כדי לכפות על טהרן הסדר חדש. מבחינתו, ישראל סיפקה את ה"סחורה" הצבאית, וכעת הגיעה עת הדיפלומטיה הכוחנית האמריקנית.

הפנטזיה הפופוליסטית על ישראל עצמאית לחלוטין התנפצה. המציאות הוכיחה שישראל היא אכן מעצמה אזורית חזקה, אך עוצמתה נובעת מהסינרגיה שבין שאגת הארי הצבאית לבין המטרייה האסטרטגית, הכלכלית והמדינית של ארה"ב. כדי לנצח במלחמת קיום כה מורכבת ולהפוך ניצחון צבאי להסדר בר־קיימא עלינו להכיר בכך שהברית עם וושינגטון אינה מגבלה – היא מכפיל הכוח הקיומי שלנו.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה