מחמאות לא קונים במכולת: החוזה הכלכלי בין המדינה לאזרח נשבר

בדקתי בחשבון הבנק שלי, כמה עומד להיות החיוב הבא בכרטיסי האשראי. הופתעתי. רמת ההוצאה החודשית שלי נחתכה. לא, זה לא מפני שהפכתי חסכנית ושכחתי שיש לי שני כרטיסי אשראי.
זו המלחמה, טמבל. המלחמה שינתה הרגלי צריכה.

מבלים פחות וצורכים פחות, אבל - היא לא השפיעה על העלאות המחירים במשק ובעיקר לקראת חג הפסח. עגבניות ב־25 שקלים לקילו? נו באמת. אז יש סיכוי שאשתמש פחות בכרטיס, אך סך ההוצאה לא יקטן. יוקר המחיה הפך בשנים האחרונות לאחת הסוגיות הבוערות ביותר, ולא במקרה.

עבור רבים, זוהי מציאות יומיומית שמורגשת בכל קנייה בסופר, בכל תשלום שכר דירה ובכל חשבון חודשי. הבעיה אינה רק בעליית המחירים, אלא בפער ההולך וגדל בין ההכנסות להוצאות. בעוד המחירים של מוצרים בסיסיים, דיור ושירותים ממשיכים לטפס, השכר של חלקים גדולים מהציבור אינו מדביק את הקצב. התוצאה - שחיקה מתמשכת ברמת החיים, במיוחד בקרב מעמד הביניים והשכבות החלשות.

הדבר בולט עוד יותר בימים אלו, כאשר עסקים קורסים בגלל שאין לקוחות. בעלי עסקים מגויסים למילואים לפרקי זמן ארוכים, ומתווה הפיצוי רחוק מלהעניק מזור ורפואה. מימי טרום המלחמה, שנמשכת בעצימות משתנה זה שנתיים וחצי, אנחנו יודעים את הסיבות ליוקר המחיה. מבנה השוק, תחרות מוגבלת שמאפשרת לחברות גדולות לשלוט במחירים, רגולציה מכבידה, עלויות יצוא ויבוא. כל אלו מגיעים לידי ביטוי במחיר המוצר לצרכן.

בשנתיים וחצי האחרונות נוספה שכבה נוספת של מורכבות - המלחמה. מצבי חירום ביטחוניים אינם נשארים רק בשדה הקרב, הם מחלחלים במהירות לכלכלה. גיוס מילואים רחב פוגע בכוח העבודה ובפריון, עסקים קטנים מתקשים לפעול בתנאי אי־ודאות, והוצאות הביטחון הגדלות באות לעיתים על חשבון השקעות אזרחיות כמו מיגון לאלו שחסרים אותו.

נוסף על כך, המלחמה משפיעה על החקלאות המקומית. יש חוסר בידיים עובדות. עובדים זרים חוששים להיות בשטחי הגידול ולקטוף סחורה. עוד סיבה לעליית מחירי העגבניות, לצד פגיעה ביבוא ירקות ופירות לישראל.

אסור להתעלם מהאחריות של מקבלי ההחלטות. מרגע שהחליטו לצאת למלחמה, צודקת ככל שתהיה, חובה עליהם לקבל החלטות נקודתיות, כמו סבסוד זמני או הקלות מס, שיקלו בטווח הקצר על האזרחים. זה הזמן גם לאמץ תוכנית שתקטין דרמטית את משך הזמן לקבלת היתר בניה לבניינים שמבקשים להוסיף ממ"דים ולהקל על האוכלוסייה הלא מוגנת.

מאז תחילת המלחמה, העורף זוכה למחמאות מההנהגה. אנחנו לא צריכים מחמאות שאיתן לא הולכים למכולת. אנחנו רוצים שתראו אותנו, שתתייחסו למצוקות שלנו, לחששות. "כי אין לנו ראש למילים ארוכות"... החוזה בין המדינה לבין אזרחיה תקף פי כמה בשעת מלחמה. חובתה של המדינה להגן עלינו הן ביטחונית והן כלכלית. לא בטוח שבהיבט הכלכלי נעשה די. בסופו של דבר, יוקר המחיה אינו גזירת גורל. הוא תוצאה של החלטות, מדיניות, ומציאות מורכבת, כלכלית וביטחונית כאחד. השאלה אינה אם אפשר לעמוד בזה, אלא אם קיימת נכונות אמיתית בהנהגה להתמודד איתו, גם כשהאתגרים גדולים יותר מאי פעם.