באנו חוסן לגרש: הגיע הזמן לחזור לנופף לשמיים

כדי להיות חלק מהשיח צריך שיהיה לי מאתגר ברמה תפקודית. כבר לא לגיטימי להרגיש בסדר, בטח שלא חזקה • השיח מחייב למצוא את הקושי • איך זה "מעצים" בדיוק?

זירת נפילה במרכז, צילום: תיעוד מבצעי מד"א

תלמידי מכינה קדם־צבאית בצפון הארץ פוזרו חזרה לבתיהם, כבר בשבת שבה התחיל מבצע שאגת הארי.

מאז הם נפגשים מדי יום בזום: לפעמים לשיעור, לפעמים לשיחה.

בסבב הפותח ביקשו מכל חניך לספר "איפה המלחמה פוגשת אותו" והזכירו שמדובר ב"מרחב בטוח המאפשר שיח פתוח".

כאן המקום לציין שהחניכים מורכבים מ־76% שריר, 53% ציונות ו־21% אמביציה מטורפת. עלולים להכיל גם אומץ, גבורה וכוח רצון. המלחמה לא פוגשת אותם. הם לא קורבן של המציאות בשום דרך. הם מתנדבים, לומדים, מתאמנים. כשיש אזעקה הם הולכים לממ"ד וגם שם הם עושים שכיבות סמיכה.

תושבי תל אביב במקלט בזמן המבצע, צילום: יוסי זליגר

בכל מועצה יש כיום "מרכז חוסן" שמפמפם לתושבים משפטי הכלה והעצמה. יש דיון בלתי פוסק בטריגרים ובהצפה רגשית.

לטענתי, העיסוק בקושי לא מחזק אותנו, הוא מחליש. פתאום בשביל להיות חלק מהשיח צריך שיהיה לי מאתגר ברמה של סף תפקודיות. זה כבר לא לגיטימי להרגיש בסדר גמור, בטח שלא חזקים. השיח הזה לא הופך אותנו לחברה חזקה ומתפקדת יותר, הוא מחייב כמעט, גם מי שסבבה לגמרי, למצוא איפה קשה לו. איך זה "שיח מעצים" בדיוק?

אחרי השואה הפליגה משלחת של נציגי היישוב למחנות העקורים בקפריסין. הם מצאו שם שלדים מהלכים, קליפות אדם. כאשר חזרו ארצה בנו בשבילם בתי משוגעים. שלושה חודשים לאחר מכן חזרו הנציגים לבדוק מה העניינים וראו המון נשים בהיריון. כשהוקמה המדינה והניצולים הגיעו לארץ סוף־סוף, הם עשו את הכי טוב שהם יכלו. כן, היו להם סיוטים בלילות, וכן, הם הכריחו את הילדים שלהם לגמור מהצלחת, ועדיין רובם הקימו משפחות והלכו לעבודה אף שעברו את הזוועה שבזוועות.

אף אחד לא שאל אותם אם גדר תיל היא טריגר לגטו, או אם שקשוק רכבת זורק אותם לבירקנאו.

אגב, בתי המשוגעים מעולם לא התמלאו.

אני לא מדברת על כאלו הסובלים מפוסט־טראומה מורכבת, אלא על סתם אנשים שהעובדה שאנחנו במלחמה עם הדמון האיום שתמיד חשבנו שיכול להשמיד אותנו - מלחיצה אותם. לגיטימי.

אבל היי, אנחנו מנצחים ברמה אפית, בלתי נתפסת. אלו דברים שאותי משמחים, ובטח מרגיעים. למה לא להתמקד בזה? בהישגים המזהירים, בכוח של צה"ל השולט בשמי המזרח התיכון, במבצעים המטורפים שלנו? אני משוכנעת שאם נחשוב על זה כשאנחנו מבוהלים, יהיה הרבה פחות צורך ב"שיח מעצים".

כי תכלס, התעצמנו מאוד.

כשהייתי בת 3 גרנו במושב חמרה שבבקעת הירדן. אני זוכרת שדה של צנוניות, חום, דבורים סביב עץ צאלון ומטוסים שקורעים את השמיים ברעש מבהיל. הגננת הגאונה שלנו היתה לוקחת אותנו לטיולים במושב, וכשהיה עובר מטוס היא לימדה אותנו לנופף לשמיים ולצעוק "יחי צה"ל!". אף ילד לא בכה מפחד.

יירוטים בשמי ישראל, צילום: רויטרס

כולנו היינו גאים מאוד.

נפנפנו, צעקנו והלכנו לראות חיפושית או משהו.

אני לא יודעת אם שיח ההעצמה הזה עובד (מהמרת שלא), אבל מה שעשתה הגננת - בדוק שכן.

לכן ממליצה בחום שבכל פעם ששומעים מיירט, הרימו ראש ואמרו בקול: "יחי צה"ל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר