כך הפקירה התקשורת את לוחמי כוח 100

יש רגעים שבהם האמת יוצאת לאור, אך היא עושה זאת מאוחר מדי, בשקט צורם, אחרי שהנזק כבר נעשה ואינו בר תיקון.

החלטת הפצ"ר איתי אופיר לזכות למעשה את לוחמי "כוח 100" מפרשת שדה תימן, תוך הקביעה החד־משמעית כי לא ניתן לראות בסרטון המפורסם כל עדות לאונס, היא רגע כזה. וכדי להוסיף חטא על פשע לאבסורד המוסרי הזה, התברר כי אותו מחבל נוחבה, שעל בסיס עדותו נהרסו חייהם של הלוחמים, הועבר בחזרה לרצועת עזה. הפער הבלתי נתפס בין התהודה התקשורתית העצומה של רגעי המעצר - אותם שוטרים צבאיים רעולי פנים שפשטו על הבסיס כאילו מדובר במעוז טרור - לבין הדממה היחסית שבה התקבלה קריסת התיק, חושף את אחת הבעיות העמוקות והמסוכנות ביותר בישראל של ימי המלחמה: הקשר ההרסני בין תקשורת, פוליטיקה ומערכת משפט צבאית שאיבדה את המצפן. מהרגע הראשון, התקשורת הממוסדת בישראל לא תפקדה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא כבית דין שדה של פריים־טיים.

הסרטון המודלף ממצלמות האבטחה, שהיה מטושטש, מוסתר על ידי מגיני הפלסטיק של הלוחמים וחסר כל הקשר ברור, הפך ל"ראיית זהב" באולפנים.

פרשנים, עיתונאים ומגישים התחרו ביניהם מי יזדעזע יותר, מי ישתמש במילים קשות יותר, ומי ימהר יותר להרשיע את הלוחמים ב"אונס קבוצתי של מחבל חמאס". ספקנות עיתונאית בסיסית? חזקת החפות? שאלות על אמינות של מחבל שהשתתף בטבח? כל אלה נזרקו לפח האשפה לטובת נרטיב שנקבע מראש.

אבל למה שהתקשורת תמהר כל כך להרשיע את לוחמיה־שלה בעיצומה של מלחמת קיום? התשובה טמונה בקשר הפוליטי־משפטי־תקשורתי. פרשת כוח 100 לא נולדה בחלל ריק. היא שירתה אינטרס עמוק של גורמים במערכת המשפטית והפוליטית שביקשו לשלוח מסר לעולם, ובמיוחד לטריבונלים בהאג: "תראו אותנו, אנחנו מדינת חוק, אנחנו עוצרים וחוקרים את החיילים שלנו על פשעי מלחמה, אל תתערבו". התקשורת הישראלית (ברובה) אימצה את הקו הזה בהתלהבות.

עבור חלק מהאליטה התקשורתית, הוקעת הלוחמים הפכה למפגן של עליונות מוסרית. הלוחמים של כוח 100 - מילואימניקים שעזבו בית, משפחה ועבודה כדי לשמור על הארכי־רוצחים המסוכנים ביותר בעולם - הוקרבו על מזבח יחסי הציבור הבינלאומיים של ישראל. התקשורת שימשה מגאפון של ההדלפות המגמתיות מתוך החקירה, פמפמה את סיפור ה"אונס", ויצרה דה־לגיטימציה לכל מי שהעז לשאול שאלות או לדרוש הליך הוגן.

עכשיו, כשהאבק שוקע, מתגלה גודל החרפה. הפצ"ר מנקה את השולחן מקונספציות משפטיות שגויות, וקובע את מה שכל עין בלתי משוחדת ראתה מלכתחילה: הסרטון לא מוכיח אונס, והפעלת הכוח נעשתה במסגרת ניסיון להשתלט על מחבל מתפרע שסירב לחיפוש. אך איפה ההתנצלות? היכן כותרות הענק המכריזות "טעינו"? אף פרשן לא ישלם בכיסאו, אף מגיש לא יוריד את ראשו בבושה.

הטרגדיה של כוח 100 היא כתם על מצפונה של התקשורת הישראלית. לוחמים ששמם הטוב נרמס, משפחות שעברו גיהינום, וצבא שקיבל מסר מצנן: המערכת לא תגבה אתכם.

העובדה שהמחבל עצמו שוחרר בחזרה לעזה, בעוד הלוחמים נאלצו להילחם על חפותם ועל חירותם, היא תמצית פשיטת הרגל המוסרית של מי שניהל את התיק הזה ותקשר אותו לציבור. חברה חפצת חיים, הנלחמת על קיומה מול אויבים אכזריים, לא יכולה להרשות לעצמה תקשורת שפועלת כזרוע ביצועית של אג'נדות פוליטיות על גבם של לוחמיה. חשיפת האמת על ידי הפצ"ר החדש היא צעד חשוב, אך אינה מרפאת את הפצע. הגיע הזמן לחשבון נפש תקשורתי נוקב - לפני משפט השדה הבא.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה