יותר מ־1.2 מיליון עובדים. זהו מספר העובדים לפי שעות (או משמרות) במשק הישראלי. עובדי המכירות שחנויותיהם סגורות. פועלי ההובלה והאחסון שהמחסן שלהם נעצר. הנהגים שהנסיעות שלהם פסקו. רבות מהמורות והסייעות שמושבתות כשבתי הספר במצב חירום. כ־31% מכלל העובדים במדינה, לפי נתוני משרד העבודה. רובם משתייכים לקבוצות החלשות ביותר: הכנסה נמוכה, אין חסכונות, אין רשת ביטחון.
סמוטריץ' על המלחמה עם איראן: "יש לנו את כל הזמן שבעולם"// לע"מ
במתווה הראשוני לפיצוי לעובדים המושבתים במשק, שהממשלה פרסמה, הם לא נכללים. עדיין לא ברור אם ואילו עובדים מושבתים נוספים יישארו במתווה הסופי, אבל ברור שהעובדים השעתיים לא ייכללו. לא מכיוון שמישהו החליט להדיר אותם במפורש. מכיוון שהמנגנון עצמו עיוור להם, ותמיד היה.
הסיבה טכנית, אבל ההשלכה חברתית עמוקה. מתווי חירום בנויים סביב מי שפוטר או הוצא לחל"ת. לרוב, עובד שעתי כמעט אינו מוצא לחל"ת. המעסיק לא צריך לעשות דבר. הוא פשוט מפסיק לזמן את העובד למשמרת. בצעד אחד הוא שומר לעצמו גמישות מרבית, ועובדיו נופלים בין הכיסאות. אף אחד לא פיטר אותם. אף אחד לא הוציא אותם לחל"ת. הם פשוט הפסיקו לקבל טלפון.
עובד שלא הוצא לחל"ת רשמית אינו זכאי לדמי אבטלה, גם אם לא עבד כלל. עובד שקיבל משמרת בודדת, אפילו יום אחד מעל סף הזכאות, מאבד את הפיצוי כולו.
ניקח דוגמה קונקרטית - עובד ייצור שהמפעל שלו הפסיק לעבוד. לפני המלחמה עבד ארבעה ימים בשבוע, הכנסה סבירה, שוכר דירה, מסתדר. מאז פרוץ הלחימה אין מרחב מוגן לכלל העובדים במפעל, והמשמרות שלו הצטמצמו לשתיים בשבוע בלבד. המעסיק לא הוציא אותו לחל"ת, ולכן הוא אינו זכאי לדבר. החשבונות לא מחכים. בעל הדירה לא מחכה.
זו לא הפעם הראשונה. מאז הקורונה, ודרך כל מחזורי הלחימה מאז, אותו דפוס חזר על עצמו. אין חל"ת, אין זכאות, אין פיצוי לעובדים שעתיים. בקורונה נאמר שזו שעת חירום חד־פעמית. בחרבות ברזל נאמר שזה קצר מכדי שיידרש מענה. עכשיו, שנתיים וחצי מפרוץ מלחמה שטרם הסתיימה, אין עוד תירוצים. הממשלה מייצרת שוב ושוב אותו עיוורון מדיניות, ולא במקרה. אלה עובדים שקולם חלש, שאינם מאורגנים, ושמקבל ההחלטות יכול להרשות לעצמו שלא לראותם.
כלי החירום העיקרי שבו משתמשת ישראל בכל משבר תעסוקתי, החל"ת, אינו רק בלתי מועיל לעובדים השעתיים, אלא שהוא מזיק לכולם. כשעובד יושב בבית בחוסר מעש, הקשר שלו למקום העבודה נשחק. כשהמשבר נגמר, החזרה לשגרה קשה הרבה יותר. עבור עובד שעתי שאין לו כר כלכלי, הנזק הזה עלול להיות בלתי הפיך.
יש פתרון פשוט, וניתן ליישום מיידי: לתת לעובדים שעתיים דמי אבטלה על ההפרש שבין הכנסתם החודשית הממוצעת בששת החודשים שקדמו לתחילת הלחימה לבין הכנסתם החודשית הממוצעת בתקופת החירום. פיצוי לפי נזק. לא פחות, לא יותר.
חשוב לציין שבכל הדיונים בוועדת הכספים של הכנסת בשנים האחרונות במתווי הפיצויים לעובדים מושבתים בעיתות החירום השונות, חברי כנסת מכל המפלגות דרשו פתרון לעובדים השעתיים, אבל בכל פעם הפתרון נדחה למשבר הבא.
שר האוצר סמוטריץ' יכול לגרום לזה לקרות, ולעגן מנגנון כזה לפני שהמתווה הסופי מתגבש. השאלה היא לא אם אפשר, השאלה היא אם בוחרים לראות את האנשים שמחוץ לפריים. את המלצר שחנה על כיסאו שלושה שבועות בלי הכנסה ובלי הסבר; את פועל המפעל שהסביר לאשתו שאין כסף לסוף החודש ולא ידע מה לענות לה; את נהג המשאית שההובלות שלו פסקו ושאין לו מאיפה להתחיל.
זו לא תקלה, זו בחירה. וזמן מלחמה מאתגר שכזה הוא הזמן לבחור אחרת.
עו"ד טלי ניר היא מנכ"לית עמותת 121 - מנוע לשינוי חברתי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו