הקפאת חוק הפטור מגיוס זו הזדמנות לשינוי מתוך הידברות

הקפאת חוק הגיוס, אולי אחד הגורמים המרכזיים להעמקת השסעים בחברה הישראלית, שהיה יכול להפוך להזדמנות אמיתית דווקא בנקודת השפל ההיסטורית של מדינת ישראל, איננה תוצאה של שינוי עמוק בעמדת ההנהגה החרדית או של השתכנעות פתאומית בצורך להשתלב במאמץ הלאומי.

החוק הזה "נקבר" בזכות האמת שהתבררה במהלך הדיונים והמאבקים עליו וסביבו. בעוול היסטורי, ובאיוולת עקומה של שנים ארוכות, הוחרג הציבור החרדי הצעיר מגיוס לצבא או שירות אזרחי, תחת הסכמות פוליטיות שערורייתיות. נכון לאמש, האמת ניצחה, לפחות כרגע.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, מתברר כי כאשר הציבור מדבר מתוך ערכים - הוא משפיע. המאבק הציבורי לא עסק רק בשאלה הטכנית של גיוס לצבא. הוא עסק בשאלה עמוקה בהרבה: מהו החזון של מדינת ישראל, ומהו מקומו של כל חלק בעם בתוך החזון הזה.

הציונות הדתית נשאה במשך שנים תפיסה מורכבת: מדינת ישראל אינה רק מסגרת אזרחית, אלא ביטוי להתחדשות לאומית ורוחנית של עם ישראל בארצו. בתוך תפיסה זו יש מקום לשילוב הכוחות כולם - תורה, צבא, חברה וכלכלה - כחלק מבניין משותף.

את ילדיי חינכנו לאותו השילוב, וכך גם מאות אלפים רבים מבני ובנות הציונות הדתית. לא מוותרים על לימוד התורה, על חיים של תורה וערכיה ובאותה הנשימה לא מוותרים על תרומה למדינה. כשמחנכים מגיל ינקות לעובדה שמדינת ישראל היא נס אליו פיללנו במשך דורות, מבינים שאין דרך אחרת מלבד אחריות אישית וקולקטיבית לשמור עליה ולהגן עליה מפני אויבינו הקמים עלינו להשמידנו ובמקביל לדאוג לפיתוחה ושגשוגה.

המלחמה הנוכחית המחישה זאת בצורה עוצמתית. עם קטן, מוקף אויבים, מגלה שוב את ייעודו ההיסטורי. אנו רואים מסירות נפש, ערבות הדדית, וחיבור עמוק בין חלקים שונים של החברה הישראלית. במקביל, אנו רואים את כוחה העולה של ישראל ברחבי העולם. כלכלתה מתחזקת מדי יום. יציבותה החברתית והכלכלית בשעת חירום מעוררת השתאות.

ולכן דווקא ברגעים הללו מתחדדת השאלה: כיצד קורה שלא כל חלקי העם לוקחים חלק במשימה המשותפת? ואיך גורמים לזה לקרות?

הקפאת החוק איננה סוף הסיפור - היא דווקא הזדמנות. זו הזדמנות להתחיל תהליך עמוק יותר של הידברות. הידברות בין הציונות הדתית לחברה החרדית, אך גם עם הציבור הכללי. לא מתוך כפייה ולא מתוך מלחמה פנימית, אלא מתוך בירור משותף של האחריות הלאומית ושל הייעוד המשותף של עם ישראל בדור הזה.

אני משוכנע שהדבר המרכזי שפגם בתהליך שהיה יכול לקרות כאן בתוך החברה החרדית הוא השילוב ההרסני בין פוליטיקה ועסקנות. מיד עם תחילת המלחמה לפני למעלה משנתיים, ראינו צעירים חרדים מגיעים ללשכות הגיוס. את המספרים האלה הייתה אפשרות להגדיל. אך ההנהגה החרדית ראתה זו והוכתה בהלם. מאז, הרבנים והפוליטיקאים עשו הכל כדי לגדוע את זרמי העומק האלה.

המסקנה ברורה: הפוליטיקה חירבה את התהליך ההיסטורי הזה, ולכן אנחנו מחויבים לנתק בין הפוליטיקה לבין התהליך, לפחות בשלבים הראשונים.

בשנתיים האחרונות נשמעו מתוך העם קולות רבים של הנהגה אזרחית וערכית: משפחות לוחמים, אנשי חינוך, אנשי רוח, ומובילי קהילות. הקולות הללו הראו שאפשר לדבר על אחריות, על נתינה ועל שותפות - בלי להפוך כל דבר למאבק פוליטי. דווקא עכשיו, כשהחוק נעצר, זה הזמן להרחיב את המעגל הזה. זה הזמן להניח תשתית לשיח חדש: שיח של שותפות, של אחריות, ושל ייעוד משותף לעם ישראל בארצו. אם נצליח בכך - ייתכן שהקפאת החוק תיזכר לא ככישלון, אלא כרגע שבו התחיל תהליך עמוק יותר של חיבור בין חלקי העם.

מרק אביטבול, אביו של רס"ן (במיל') אליאב עמרם אביטבול הי"ד שנפל בקרב בדרום לבנון, יזם ואיש עסקים