לפני כמה ימים התפרסם צילום של מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר, יושב בקוקפיט של מטוס קרב באחד מבסיסי חיל האוויר. לא כדי לדגמן כיצד נראה טייס קרב - נמסר רשמית שהוא חזר מתקיפה באיראן. שנטל חלק פעיל במלחמה באיראן ולא רק בבור בקריה מאחורי מסכי המכ"מים.
לצד זה, חוזרים ומתגאים כיצד טייסינו המעולים שולטים בשמי איראן. משמיעים קולות מרשת הקשר, מראים לנו את פטריות העשן שמיתמרות באזורים שונים של איראן, כחלק מהפעילות של מטוסי ישראל באזור. לרגע יש תחושה שאנחנו בסוג של משחק מחשב. אבל אז קוטע את הפנטזיה צליל ההתרעה המקדימה, שבכל פעם מחדש גורם להחסרת פעימה ושולח מיליונים למקלטים. לא סרט תדמית של חיל האוויר, שהדבר היחיד שעולה ממנו הוא חטא ההיבריס. חטא גאוות היתר.
לצידו עולה השאלה, ולא רק אצלי, מדוע מפקד חיל האוויר צריך לתקוף באיראן? מה זה תורם? ומה אם חלילה יקרה לו משהו? האם הרמטכ"ל, שחייב לאשר את הגיחה שלו בשמי איראן, ושל כל קצין בכיר מעל דרגת אל"ם, שקל את כל ההשלכות למקרה שחלילה תקרה תקלה? התרברבות היתר מיותרת ואינה במקומה. אנחנו מכירים תודה לחיל האוויר ומודעים ליכולות הפנומנליות של טייסיו וטייסותיו. אין צורך לנפנף בזה בכל יום.
לצד זה, מסמאים את עינינו בספירה מחודשת של המלחמה. לא עוד מלחמה שנמשכת ברציפות ובעצימות משתנה מ־7 באוקטובר 2023, אלא מלחמת "שאגת הארי", שהחלה רק ב־28 בפברואר 2026. כלומר, היום זה היום ה־12 למלחמה. זה מאפשר לכל הששים אלי קרב לגעור ולנזוף באלו שמשמיעים קולות ביקורת. באזרחים שמשתפים שקשה להם. שנמאס להם. שאין להם ממ"ד והם נאלצים לרוץ למקלט משותף בבניין או ברחוב, למרחב מוגן בחניה תת־קרקעית, או לעצור בכביש בין־עירוני ולהשתטח על הקרקע במחשבה שידיים על הראש זה מה שיציל אותם.
אז נאמר את המובן מאליו: גם אם יש החושבים שדרך המלחמה היא היחידה שתאפשר את חיינו בשכונה הזאת - מותר לאחרים להתלונן, ולפחד, ולדבר על זה. כמו הסטיקר הנפלא שרץ ברשתות החברתיות: "אלוהים שלי, מיציתי שתדע". או זה שנכתב בו: "עם ישראל חי, אבל מת לישון". הומור ככלי להתמודדות עם מצב של חוסר ודאות.
ומותר גם להתלונן על כך שאיש לא מסביר לנו מה קורה ומפוגג את חוסר הוודאות, לאן הולכים ומתי כל זה ייגמר. הייתכן שהרגילו אותנו שלא חייבים לנו דין וחשבון? האם במדינה דמוקרטית יכול להתקיים מצב שבו במשך ימים ארוכים, ארוכים מדי, לא מסבירים לנו כלום ומשאירים את ההסברה לדובר צה"ל, שמתרכז אך ורק במהלכים הצבאיים? בארה"ב, שותפתנו למלחמה, הנשיא טראמפ מתראיין בלי סוף, ומדי יום יש תדרוך פומבי רשמי לכתבי הבית הלבן, כולל שאלות עיתונאים. ואצלנו? כלום. נאדה. גורנישט.
אז נשוב ונזכיר - החוזה בינינו לבין המדינה הוא שאנחנו עובדים ומשלמים מיסים, והיא מחויבת לשמור על ביטחוננו, לספק לנו הגנה הולמת והסברים, מה שיאפשר לנו לגדל כאן את ילדינו ונכדינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו