בעודי בשדה התעופה בז'נבה, ראיתי שוב כיצד חזרו מסכי החדשות הבינלאומיים על אותם דימויים ואותם ניסוחים מוכרים: "אי־יציבות", "השלכות אזוריות", "חשש מהסלמה". הפרשנות היתה זהירה, שקולה, לעיתים אף מהוססת.
בזמן ירי מאיראן - מאות אנשים מצטופפים בתחנת הרכבת סבידור// שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
אך בתוך השיח הזה, כמעט לא נשמעה אמירה פשוטה אחת: לעיתים, כשאיום קיומי מוסר מן העולם - מותר לחוש הקלה. לא שמחה לאיד. לא נקמנות. בוודאי לא חגיגה של מוות.
המסורת היהודית לא רואה במפלת אויב עילה לצהלה, אך היא כן מכירה בהבחנה שבין חיים המוקדשים לבנייה ולשלום לבין חיים המוקדשים להסתה, למימון טרור ולקריאות חוזרות ונשנות להשמדת העם היהודי ומדינתו.
כשאדם שבנה את מעמדו הציבורי והפוליטי על אידיאולוגיה של שנאה ג'נוסיידית מאבד לצמיתות את יכולתו לפעול - אין מדובר בעוד אירוע "מורכב" הדורש סימטריה רטורית. יש כאן רגע של בהירות מוסרית.
העולם נוטה להרגיש בנוח עם יהודים מתאבלים יותר מאשר עם יהודים אסרטיביים. קיימת ציפייה לא כתובה שתמיד נגיב בזהירות יתר, באיזון מופגן, בהסתייגות מוקפדת, גם כשמדובר במי שפעלו לחימוש, למימון ולהכוונה של טרור נגד אזרחים יהודים, ודיברו בגלוי על מחיקת מדינת ישראל מעל המפה. אלא שבהירות מוסרית אינה קיצוניות - היא הכרה במציאות כפי שהיא.
מותר לומר בפשטות: כשמי שפעל באופן עקבי להשמדת יהודים לא נמצא עוד בעמדת כוח - העולם נעשה בטוח מעט יותר. לא מושלם, לא שלֵו, אך מאוזן יותר מכפי שהיה.
היכולת של מדינת ישראל לאתר, לרדוף ולהביא לסיום דרכם של מי שמארגנים אלימות נגד אזרחיה אינה רק הישג ביטחוני - זהו גם ביטוי לעובדה היסטורית עמוקה: העם היהודי אינו עוד חסר ישע מול איומים קיומיים. הוא ריבון. הוא אחראי לגורלו. הוא מגן על אזרחיו.
מציאות זו מערערת תפיסות ישנות. היא מאתגרת נרטיבים שנוחים לחלקים בקהילה הבינלאומית. אך אי־נוחות אינה טיעון מוסרי. האירוע הנוכחי אינו הבטחה לשלום, ואינו סיום המאבק באלימות ובשנאה. יהיו השלכות אזוריות, ותידרש אחריות מדינית וביטחונית. ענווה תמיד ראויה, אך ענווה אינה שתיקה, והיא לא מחייבת עמעום של אמת פשוטה.
אין כאן טרגדיה היסטורית - יש כאן הסרה של איום. לעם היהודי אין פריבילגיה לאבד את רגישותו המוסרית, אך גם אין עליו חובה להתנצל על עצם יכולתו להגן על עצמו. תחושת הקלה אינה אכזריות, וגאווה שקטה אינה יהירות - הן ביטוי טבעי לחברה שחוותה לאורך דורות את מחירן של הבטחות השמדה שלא נלקחו ברצינות.
מותר לעצור לרגע. לא כדי לחגוג, אלא כדי להכיר במשמעותו של הרגע. ואחר כך להמשיך הלאה: לבנות, להתווכח, לשאוף להסדרים אזוריים יציבים, אך מתוך עמדה של ריבונות, ביטחון ואחריות. לא עוד כדמויות משנה בסיפור שמישהו אחר כותב, אלא כעם החי במדינתו ומגן על זכותו לשגשג בה.
הכותבת היא מנכ"לית הקונגרס היהודי העולמי (WJC) בישראל ובצפון אמריקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
