הפמיניזם החדש: נולד בטהרן ומת בניו יורק

יום האישה הבינלאומי יזכה השנה לאריזה שלא תכננו. לא עוד הרצאה מפונפנת על העצמה נשית, אלא רחובות בוערים בטהרן, חיג'אבים נשרפים וסרטונים על שחרור אמיתי ברשתות החברתיות מכל העולם.

כנראה המלחמה בין איראן למערב מתנהלת בעיקר על ראשה, עוצמתה וכוחה של האישה האיראנית. מאז מותה בשנת 2022 של מהסא אמיני, איראנית ממוצא כורדי שנעצרה ועונתה על ידי המשטר לאחר שלא לבשה את החיג'אב כראוי, מילותיה הפכו לאיום (או אולי נבואה?): "אישה. חיים. חופש".

כשהאישה שורפת את החיג'אב שאינה רוצה בו, היא עושה מהפכה. זה לא טרנד בטיקטוק, זה לא פוסט עם פילטר - זה פמיניזם אמיתי וטהור. ובזמן שהרחובות בטהרן ובשאר מדינות העולם רועשים, חלקים מהשיח הפרוגרסיבי במערב מסתבכים באידיאולוגיה של עצמם. מגנים את התקיפה באיראן, אבל מהססים לתמוך בשחרור האישה האיראנית. יכול להיות שפמיניזם הוא לא ערך אוניברסלי, אלא הוא נעצר באידיאולוגיה לקידום אינטרס של קבוצה?

נראה שזכויות האישה הפכו להיות יותר ויותר כלי במשחק הגיאו־פוליטי. נרגס מוחמדי, אחת מעורכות הדין הבולטות ביותר לזכויות אדם באיראן וזוכת פרס נובל לשלום שנכלאה באיראן בגין "עבירות ביטחון לאומי", כתבה בעבר: "הרפובליקה האסלאמית פוחדת מנשים יותר משהיא פוחדת מסנקציות" - וזה משפט שמסביר את הכל.

האיראניות שמורידות את החיג'אב לא עושות זאת בשביל אסתטיקה - הן עושות זאת כמרד פוליטי. הן יודעות שהשליטה בגוף האישה היא כלי שלטוני. לעומתן, במערב "הנאור" מתנהל כנראה פמיניזם תיאורטי, שמתקשה להכיר בכך שיש תרבויות שבהן זכויות בסיסיות של נשים עדיין אינן מובנות מאליהן.

התופעה המעניינת ביותר היא שהמהפכה הפמיניסטית האיראנית לא מתבססת על הליברליזם המערבי, והיא גם לא זקוקה לאישור מערבי. היא אותנטית ואמיצה. דווקא מתוך חברה דתית־מסורתית, צומחת לה תנועה ליברלית חדה יותר מאשר זו שקיימת  במערב. לא כי היא מתוחכמת יותר ממנה, אלא כי היא פשוט הכרחית. כי כאשר חירות היא שאלה של חיים או מוות - היא מקבלת חותמת.

מהפכה אמיתית של ימינו - ובעיקר כזאת שמניעה פעולות של המערב נגד איראן - כבר לא מתבססת על השפעה דרך רשתות ענקיות כמו CNN ("אפקט CNN" הוא תיאוריה במדעי המדינה המתייחסת להשפעתן המשמעותית של רשתות השידור השונות על גיבוש מדיניות החוץ של מדינות), אלא היא מתקיימת דרך המדיה של העם - הרשתות החברתיות, כמו X, טיקטוק ואינסטגרם. האלגוריתם הוא שהפך לכלי נשק. הרשתות החברתיות הפכו לשדה קרב דיפלומטי. והנשים הן אלו שמובילות את הנרטיב.

הרי לא בכדי הכל התחיל כשצעירה איראנית בשם הבדוי "מורטישה אדמס" הציתה "שוב" את המחאה ברשתות, והראתה לעולם ברשת X (לשעבר טוויטר) איך היא מציתה סיגריה באמצעות תמונה בוערת של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. עד עכשיו הרשת גועשת מסרטונים ותמונות של חגיגות איראניות, ישראליות, אמריקניות ובכלל ליברליות של שחרור האנשים באיראן - ובמרכזם האישה האיראנית.

החיג'אב שנשרף הוא לא סמל תרבותי, הוא אמירה פוליטית שמציתה מלחמה על שחרור. ואולי המלחמה האינטליגנטית ביותר באזור אינה על גרעין, אלא על נרטיב. כי כשנשים לוקחות שליטה על עצמן - זה הפמיניזם האמיתי. והוא נולד בטהרן.

המאמר מוקדש לסבתא וסבא שלי, אליהו ואביבה, שעלו מאיראן לישראל ושעד היום נושאים בליבם געגוע עמוק למולדתם היפה.

הכותבת היא מרצה, יזמית ומומחית לתקשורת אסטרטגית, אימפקט וחדשנות.