האחדות שלא מחכה לפוליטיקאים

המילה "אחדות" הפכה למטבע לשון שחוק. פוליטיקאים מצהירים עליה, נאומים מסתיימים ב"ריפוי", אך הזירה הציבורית מתנהלת כעימות מתמשך. כל ניסיון לגשר מתויג כהתרפסות, וכל מחווה נמדדת דרך משקפי המחנה. מדדי אמון הציבור מצביעים בעקביות על שחיקה באמון בכנסת, במפלגות ובממשלה, והשיח ברשתות החברתיות מתגמל מסרים חדים ומפלגים על פני מורכבות והקשבה.

סקר של מרכז ש.ד.ה להידברות ואחדות מצא כי רוב הציבור סבור שחוסר האחדות הוא האיום המרכזי על ישראל, וכי ההנהגה תורמת לכך יותר מכול. גם מדד הדמוקרטיה הישראלית מצביע על ירידה בתחושת הלכידות ועל עלייה בתפיסת הקרע בין קבוצות באוכלוסייה. השבר הפנימי פוגע ביכולת לקבל החלטות ארוכות טווח.

על רקע זה בולט מהלך אחר, שקט אך עמוק: התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי אישרו הקמת בית משותף לשתי התנועות. לא איחוד טכני בלבד, אלא בחירה עקרונית לנסח מרחב הסכמה ציוני־ישראלי ולנהל יחד תחומים שבעבר הופרדו, ואף לחלום על הקמת קיבוץ חדש חילוני־דתי.

שתי התנועות יחד מונות כרבע מיליון איש היושבים בכ־300 קיבוצים ברחבי הארץ (75% מהם בפריפריה). כחלק מלקחי 7 באוקטובר הבינו בתנועות שהשסע החברתי מגיע עד כדי כרסום ביסודות המדינה, והחליטו לקבל אחריות לאומית ולהציג דרך חיים משותפת, תוך ניהול משותף של מחלוקות.

הקמת הבית המשותף, שאושרה ברוב עצום של 90% מהקולות בתנועת הקיבוץ הדתי ו־83% מהקולות במועצת התנועה הקיבוצית, נועדה לשמש מודל מעשי לחיבורים בחברה הישראלית. בעולם שמקדש בידול - זהו מעשה של חיבור.

מדובר בתנועות שבמשך עשרות שנים סימלו זרמים אידיאולוגיים שונים ולעיתים יריבים. ההכרעה לשתף פעולה אינה מובנת מאליה, והיא מבטאת הבנה שמשימות ההתיישבות, קליטת העלייה והשירות הצבאי לא תמו.

7 באוקטובר המחיש עד כמה הגורל כאן אחד. בשבועות שלאחר מכן נרשמה התגייסות אזרחית רחבה: יוזמות סיוע משותפות לקצוות שונים בחברה, מרכזים קהילתיים שפתחו את שעריהם ללא הבחנה. לרגע קצר נחשף הפוטנציאל הטמון בשותפות אזרחית. אך ללא תרגום מוסדי וארוך טווח - הרוח מתפוגגת.

נדרשת הנהגה שתעדיף הסכמה על פני הכנעה. מערכת המשפט צריכה לשוב להיות סמל ממלכתי המקובל על רוב רחב; אפשר לתקן, לא לנתץ. מינויים בכירים בשירות הציבורי צריכים להתבסס על מקצועיות, על שקיפות ועל מדיניות ברורה. רפורמות מוסדיות נחוצות, אך עליהן להיבנות מתוך פשרה רחבה ולא מתוך ניסיון להכריע צד.

ישראל הוקמה כהבטחה לבית לאומי שמקיים חירות ושוויון. כדי לעמוד בהבטחה דרושה אחריות משותפת - לא רק כלפי הביטחון, אלא גם כלפי המרקם החברתי.

האיחוי לא יגיע מהצהרות חגיגיות, אלא ממעשים שמייצרים אמון. שתי התנועות הקיבוציות הראו שאפשר לנסח מכנה משותף בלי לוותר על זהות. זה אינו סוף המחלוקות - אלא תחילתה של דרך אחרת. האם הפוליטיקה הישראלית מוכנה ללמוד את השיעור.

פרופ' מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א־יפו