איחוד הוא בגידה בבוחר: על הדילמה של הפוליטיקאים

בשיח הציבורי הישראלי חוזרת הקריאה לאיחוד מפלגות האופוזיציה. הטיעון לכאורה מובן מאליו: אם תתאחדו, תגדילו כוח ותשפרו את סיכוייכן לנצח. אך דמוקרטיה אינה מנגנון לייצור רוב מלאכותי, אלא מנגנון לחשיפת רצון הציבור. דווקא הפיצול, ולא האיחוד, הוא הביטוי העמוק יותר של האידיאל הדמוקרטי.

הדמוקרטיה, במובנה העקרוני, מבוססת על הרעיון שריבונות העם צריכה לבוא לידי ביטוי פוליטי. בדמוקרטיה ישירה כל אזרח מבטא את רצונו ללא תיווך, אך בדמוקרטיה ייצוגית המפלגות הן הכלי לכך. ככל שמספר המפלגות קטן יותר, כך קטנה היכולת של המערכת לייצג את ריבוי הרצונות הקיימים בחברה. מפלגה מאוחדת היא תמיד הפשטה: היא מחליקה הבדלים, מטשטשת מחלוקות, ומקריבה עמדות מסוימות למען אחדות מלאכותית.

חברה מורכבת

ריבוי מפלגות אינו כשל של הדמוקרטיה, אלא ביטוי להצלחתה. הוא משקף את העובדה שהחברה אינה אחידה, אלא מורכבת מזהויות ומתפיסות עולם שונות. איחוד מפלגות אינו מגלה אחדות אמיתית, אלא מייצר אותה באופן מלאכותי, תוך ויתור על ייצוג אותנטי של הבדלים ממשיים.

הבחנה זו מתחדדת כאשר בוחנים את הניתוח הקלאסי של ז'אן־ז'אק רוסו, שהבחין בין "רצון הכל" לבין "הרצון הכללי". רצון הכל הוא סך האינטרסים הפרטיים, בעוד הרצון הכללי הוא טובת הכלל. הסכנה היא שהמערכת תטעה ותזהה את הראשון עם השני. כאן מתגלה חשיבותו של הפיצול הפוליטי. כאשר יש ריבוי מפלגות, קיימת אפשרות שמפלגה מסוימת תזהה פער בין מה שנראה כרצון הרוב לבין טובת הכלל, ותתריע מפניו. מערכת מאוחדת, לעומת זאת, נוטה לייצר קונצנזוס מדומה, שבו אין מי שיחשוף את הסתירה.

הטיעון נגד איחוד אינו רק עקרוני, אלא גם מעשי, ובמיוחד בהקשר הישראלי. הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה של זהויות לא פחות משהיא פוליטיקה של עמדות. לכל מנהיג יש תומכים מושבעים, אך גם מתנגדים מושבעים. כאשר מפלגות מתאחדות, הן אינן רק מחברות עמדות, אלא גם מחברות מטענים רגשיים מנוגדים. התוצאה אינה בהכרח צבירה של כוח, אלא לעיתים דווקא אובדן של מצביעים, שאינם מוכנים לתמוך במסגרת הכוללת דמויות שהם דוחים.

ההחלטה - והתגובה

אך יש לכך גם היבט עמוק יותר, הנוגע לאמון שבין הבוחר לבין המערכת. כאשר מפלגות מתאחדות ערב הבחירות ולאחר מכן מתפצלות, נוצרת תחושה קשה בקרב הבוחרים כי קולם נגנב. הבוחר הצביע עבור מסגרת מסוימת, אך זו התפרקה לאחר הבחירות, וחלקיה פעלו באופן שלא בהכרח תאמו את רצונו. הפיצול המאוחר נתפס כהפרת אמון. לעומת זאת, כאשר מפלגות ניגשות לבחירות בנפרד, הבוחר יודע בדיוק עבור מי הוא מצביע. דווקא ההימנעות מאיחוד מחזקת את תחושת הריבונות של הבוחר על קולו.

הפיצול הפוליטי יוצר גם תנאים טובים יותר להקמת ממשלות. כאשר המערכת מחולקת לשני גושים גדולים, כל אחד מהם מגיע למשא ומתן כמקשה אחת, עם דרישות קשיחות. לעומת זאת, כאשר קיימות כמה מפלגות, מתאפשרת דינמיקה גמישה יותר. חיבורים חדשים הופכים לאפשריים, וקווי השבר אינם קבועים מראש. נוצרת אפשרות לבנייה של קואליציות המבוססות על הסכמות ענייניות ולא רק על נאמנות גושית.

לעיתים מוצג האיחוד כבגרות פוליטית, והפיצול כחולשה. אך תפיסה זו מתעלמת מהעובדה שהפוליטיקה אינה רק תחרות על כוח, אלא מנגנון לייצוג אמת פוליטית. מפלגות אינן רק כלים לניצחון, אלא ביטויים של תפיסות עולם. איחוד שאינו נשען על זהות רעיונית עמוקה אינו ביטוי של בגרות, אלא של ויתור על ייצוג אותנטי.

הדמוקרטיה אינה שואפת לאחדות, אלא לייצוג נאמן של החברה. היא אינה מבקשת למחוק הבדלים, אלא לתת להם ביטוי. דווקא הפיצול מאפשר למערכת הפוליטית לשקף את ריבוי הקולות, לזהות טעויות ולשמור על אמון הבוחרים. ריבוי המפלגות הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה חיה.