אל תשתיקו את הקול הערבי: החברה הישראלית זקוקה לו

בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה חריגה נגד עיתונאים בכלל, ונגד שני עיתונאים ערבים העובדים בערוצים מרכזיים במיוחד.

לוסי אהריש, ילידת העיר נצרת, וסולימאן מסוודה, יליד מזרח ירושלים, שניהם מתגוררים בתל אביב, הוכיחו כבר מזמן את היכולות המקצועיות התקשורתיות הייחודיות שלהם - לא כי הם ערבים, אלא אף שהם ערבים.

שניהם מצאו את עצמם בלב סערה ציבורית ותקשורתית,לא בשל טעות מקצועית או ביקורת עניינית על עבודתם, אלא משום שהעזו להשמיע קול אישי ואמיץ בשידורי פריים טיים. מסוודה סיפר כי הוא נושא עימו גז פלפל להגנה עצמית והתריע מפני התפשטות ארגוני הפשע בחברה הערבית, תוך אזהרה כי האלימות עלולה לזלוג גם לערים יהודיות. אהריש, מצידה, ביקרה את הניסיונות להשתיק את הקול הערבי במרחב הציבורי וסיימה את דבריה במילה הפשוטה והיומיומית "אינשאללה" - ביטוי שמשמעותו "בעזרת השם", ושהפך כבר מזמן לחלק מהשפה המדוברת, גם בקרב רבים מהיהודים, ונראה שעכשיו הפך למטבע לשון ולסלנג.

הסערה שהתעוררה בעקבות הדברים אינה רק ביקורת עניינית ואובייקטיבית. היא תמרור אזהרה, ומלמדת שגם כאשר אזרח ערבי מגיע לעמדת השפעה, משתלב בלב התקשורת הישראלית ומאמץ זהות אזרחית משותפת ולפעמים ישראלית יותר מאשר ערבית - עדיין מצופה ממנו לשמור על שתיקה בנושאים רגישים או בנושאים שיכולים להרגיז חלק מהציבור היהודי בישראל. כל עוד הוא מתבטא כחלק מהקונצנזוס הוא מתקבל, אך ברגע שהוא משקף מציאות מורכבת או מביע עמדה הנובעת מהשיוך החברתי המקורי שלו - הוא הופך למטרה. 

המחאה שהגיעה עד לפתח ביתה של אהריש, לצד מתקפות אישיות והאשמות חסרות בסיס, אינה פוגעת רק בשני עיתונאים. היא פוגעת בעקרונות יסוד של דמוקרטיה - חופש הביטוי והזכות להשמיע קול מגוון במרחב הציבורי ובתקשורת.

דווקא משום כך, החברה הישראלית זקוקה לקולות האלה. עיתונאים ערבים בתקשורת העברית אינם "קישוט" ואינם סמלים בלבד. הם מביאים זווית הסתכלות נוספת, מציפים מציאות שלעיתים אינה מוכרת לציבור הרחב, ומספקים פרספקטיבה על סוגיות של ביטחון אישי, חברה ויחסי יהודים וערבים. עבור הציבור היהודי, החשוף ברובו לתקשורת עברית בלבד, מדובר בגשר להבנת מציאות מורכבת.

אהריש ומסוודה אינם משמשים "פרשנים לענייני ערבים". מסוודה כתב מדיני, ואהריש מגישה תוכנית מרכזית. הצלחתם המקצועית מוכיחה שעיתונאי ערבי יכול להשתלב ולהצטיין בכל תחום תקשורתי לא בגלל מוצאו, אלא בזכות יכולותיו המקצועיות.

רדיפה ציבורית של עיתונאים, ובמיוחד ניסיון להרתיע אותם מלהביע עמדה או להציג מציאות עם כמה רבדים, הם תופעה שמאפיינת משטרים לא דמוקרטיים. ביום שבו אנשי תקשורת יתחילו לחשוש מה לומר, מה לשאול ומה לסקר, לא רק העיתונות החופשית תיפגע, אלא הדמוקרטיה עצמה. חברה בטוחה בעצמה אינה חוששת מקולות שונים - להפך, היא מגינה עליהם, כי ביקורת היא בסיס הדמוקרטיה.