לשחרר את הכותל

בפועל מבקש החוק לוודא כי הכותל המערבי יהיה בבעלותו הבלעדית של חלק מסוים מעם ישראל, לנתק ממנו את רוב יהודי התפוצות ולפתוח חזית נוספת בעם היהודי

הכותל המערבי ממבט על, צילום: חיים גולדברג/פלאש 90

בשנת 1967 היה אבא שלי בין הצנחנים ששחררו את הר הבית והכותל המערבי.

היה לו ברור שהוא נמצא שם כשליח של עם ישראל כולו. רבים מחבריו נהרגו בקרב ההוא, ובכל יום ירושלים הוא מגיע לבתי הספר ולתנועות הנוער כדי לספר את הסיפור ולהנחיל את המחויבות.

מעמד הסליחות הראשון בכותל המערבי לשנת תשפ"ה // הקרן למורשת הכותל המערבי

כך אנחנו, ילדיו, גדלנו כשסיפור שחרור הכותל והקשר לעם היהודי צרוב בנו עמוק.

ביום שלישי עלה בכנסת "חוק הכותל" של אבי מעוז, שמבקש לבטל את "עזרת ישראל" או בשמה העממי "רחבת המשפחות" ולגזור 7 שנות מאסר על מי שינהג באזור הכותל בניגוד לפסיקות הרבנות הראשית. בפועל, מבקש החוק לוודא כי הכותל המערבי יהיה בבעלותו הבלעדית של חלק מסוים מעם ישראל, לנתק ממנו את רוב יהודי התפוצות, ולפתוח חזית נוספת בעם היהודי. ולי, כבתו של אבי, מתחשק לצעוק - שחררו את הכותל!

לפני עשר שנים חתמה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו על הסכם היסטורי עם התנועה הרפורמית ונשות הכותל.

ההסכם נועד לשים קץ למראות הקשים שהתפרסמו ברחבי העולם - עימותים אלימים, שוטרים אוזקים נשים וקריעת סידורים.

הפשרה היתה פשוטה: נשות הכותל יוותרו על תפילה בעזרת הנשים שברחבה המרכזית, ומדינת ישראל תכשיר את "עזרת ישראל" - רחבה נוספת, צמודה לכותל הדרומי, שתהיה פתוחה לכל הזרמים. בזאת אמור היה לבוא לציון גואל, או לפחות קצת שקט ממלחמות היהודים.

ממשלת ישראל אמנם החליטה להתחייב, אבל לא החליטה לקיים את ההתחייבות, ונשות הכותל לא רצו "לצאת פראייריות" והמהומה חזרה.

במשך עשר שנים הגיע הנושא שוב ושוב לבג"ץ בתביעה כי יורה לממשלה לקיים את החלטתה. בג"ץ דחה וחיכה, והשבוע קבע שמדינת ישראל חייבת לעמוד בהתחייבותה להנגיש ולהכשיר את הרחבה. שרי הממשלה עלו להתקפה נגד בג"ץ, ואף התחייבו להצביע בעד החוק של אבי מעוז.

אבל השנה היא לא 2016. העולם השתנה, וגם העם היהודי איתו. מאז 7 באוקטובר יהדות העולם טולטלה בעוצמה שלא ידענו שנים.

יהודים תרמו יותר מ־2 מיליארד דולר לישראל, הגיעו להתנדב, תמכו בישראל ובמשפחות החטופים. השותפות הזו נולדה מחדש מתוך כאב משותף. ולצד התחזקות הזהות היהודית התעצם גם השסע, בעיקר בקרב הדור הצעיר: רבים מתרחקים, מגדירים עצמם כיהודים חסרי דת ומביעים הסתייגות או ניכור כלפי מדינת ישראל.

כשזהו המצב, מריבה על רחבה בכותל נשמעת כמעט אבסורדית. בני זוג שמתעקשים לצעוק זה על זה בזמן שמישהו כבר פורץ הביתה, כשכל העולם היהודי מתמודד עם שאלות קיומיות, כשאנטישמיות מרימה ראש ואחדות נדירה נוצרת דווקא מתוך משבר - למה להבעיר מחדש חזית פנימית מיותרת?

מדינת ישראל קיימת בזכות העובדה שהיא מדינת העם היהודי כולו.

"עזרת ישראל" אינה בשום צורה איום על המסורת - היא ניסיון לתת מקום, גם אם צדדי ולא שוויוני, למי שרוצה לחוות תפילה ללא הפרדה מגדרית. לא במקום הרחבה המרכזית הנפרדת, אלא לצידה. זהו המקום שבו משפחות יכולות לעמוד יחד, וזה ניסיון לאפשר לעם היהודי כולו לעמוד יחד, מול הסמל המשותף של ההיסטוריה המשותפת ולומר: כולנו חלק מהעם הזה.

ישראל זקוקה נואשות לממשלה ציונית רחבה, כזו שתראה לנגד עיניה את האחריות והמחויבות לעם כולו ולא תעבוד לקידום מגזר אחד תוך תקיעת אצבעות בעיניים לאחרים. ממשלה שתבחר ביותר זהות יהודית ובפחות כפייה דתית, ביותר איחוד ובפחות ריב. כזו שתבין כי כדי לנהל שבע חזיתות בחוץ, יש חזית אחת שאסור לנו לפוצץ: החזית שבין יהודי ליהודי.

כזו שתבחר, לשם שינוי, באחדות ולא במריבה.

הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, משנה למנכ"ל יוזמת המאה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר