ועידת השלום עלולה להירשם בהיסטוריה כעוד הפסקת אש זמנית

ועידת השלום שהתקיימה בוושינגטון ביום חמישי סיפקה לעולם את כל הסממנים המוכרים שדיפלומטיה בינלאומית כל כך אוהבת: לחיצות ידיים פוטוגניות בין מנהיגים, פוליטיקאים בחליפות מחויטות שמפזרים חיוכים, והבטחות מרחיקות לכת לעתיד ורוד יותר במזרח התיכון. הקהילה הבינלאומית שוב התכנסה כדי לדון ב"יום שאחרי" ברצועת עזה, אך מבעד למסך העשן של החגיגיות המאופקת והתקוות הווירטואליות, עולה תמונה מטרידה שעלולה לעלות לישראל ביוקר רב.

צריך לומר את האמת הפשוטה והכואבת, שרבים מנסים להדחיק: החלק הכי קל בכל ועידת שלום מן הסוג הזה הוא לגייס כסף. העולם המערבי, יחד עם מדינות המפרץ העשירות, תמיד מוכן לפתוח את הארנק, להקים קרנות שיקום נוצצות ולשפוך מיליארדי דולרים, בניסיון תמים לכבות שריפות עמוקות באמצעות צ'קים. אבל כסף מעולם לא היה הבעיה האמיתית בעזה - והוא בוודאי לא מהווה את הפתרון. שום הון שבעולם לא יביא בפני עצמו לפירוק של חמאס מנשקו ולפירוז מוחלט של רצועת עזה. מיליארדים יכולים לקנות מלט, ברזל ובטון - אך ראינו היטב לאילו מנהרות טרור ולאילו מפלצות תת־קרקעיות חומרי הגלם הללו הופנו בעבר. כסף יכול לבנות תשתיות, אבל הוא לא יכול לשנות אידיאולוגיה רצחנית.

אם יש לקח אחד מרכזי שאנחנו, הישראלים, למדנו על בשרנו - בדם, בדמעות ובכאב צורב שאין לו שיעור - הוא שביטחון ושלום לא עושים באמצעות טקסים מרהיבים בבירות העולם. ביטחון לא נוצר מנאומים מפוצצים על "סדר עולמי חדש", וגם לא מ"פרפורמנס דיפלומטי" באמצעות בינה מלאכותית, שנועד בעיקר לרצות את מהדורות החדשות ואת דעת הקהל המערבית.

שלום אמיתי, מהסוג שמאפשר לילדים לישון בשקט ביישובי העוטף ללא פחד מחדירות ומטילים, נבנה קודם כל בלוחמה עיקשת, שיטתית וחסרת פשרות בטרור. הוא תלוי בשינוי עמוק ושורשי של המציאות בשטח, שמתחיל בחינוך לשלום - חינוך שלא מקדש מוות, ג'יהאד ושנאת יהודים מגיל ינקות. ומעל לכל, שלום ויציבות מחייבים הכרה אמיתית, רשמית ובלתי מסויגת בזכות קיומה של מדינה יהודית וריבונית במרחב הגיאו־פוליטי הזה. כל עוד ספרי הלימוד בעזה ימשיכו להסית להשמדתנו, המסמכים החגיגיים שנחתמו בוושינגטון יהיו שווים רק את הנייר שעליו הודפסו.

אך הנקודה הצורמת והמסוכנת ביותר שיצאה מהוועידה הזו נוגעת לזהותם של אלו שמשלמים את החשבון. נראה כי ממשלת ישראל השלימה וויתרה על עקרונותיה, והסכימה למעשה לכך שקטאר תהיה המממנת הראשית של פרויקט השיקום.

זוהי אותה קטאר שעד לא מזמן ראינו בה - ובצדק גמור - את הפטרונית הגדולה שאירחה במלונות הפאר את ראשי חמאס ואת צינור החמצן הפיננסי שתחזק את שלטון הטרור ברצועה. בעקבות הוועידה, קטאר נכנסת כעת בדלת הקדמית של הלגיטימציה הבינלאומית, כשהיא עוטה על עצמה אצטלה של שוחרת שלום. היא הולכת להיות בעלת משמעות אדירה והשפעה חסרת תקדים על הנעשה בעזה ביום שאחרי, ודרך כך - גם על הביטחון הלאומי שלנו.

ההלבנה המוחלטת של דוחא התרחשה לנגד עינינו. מספיק היה להאזין בקשב רב למחמאות המפליגות והחמות שהעניק דונלד טראמפ לראש ממשלת קטאר במהלך האירוע, כדי להבין את עומק האבסורד המזרח־תיכוני: מי שאפשר את שגשוגה של מפלצת הטרור שביצעה את הטבח הנורא - מקבל עכשיו את מפתחות הבית ואת זכות הווטו על עתיד הרצועה.

האשליה שניתן לקנות שקט באמצעות מזוודות כסף התנפצה לנו בפנים באכזריות. אסור לנו לאפשר למיצג הדיפלומטי של וושינגטון לעוור אותנו שוב. ללא פירוז אמיתי בכוח הזרוע - הוועידה הזו תירשם בספרי ההיסטוריה רק כעוד הפסקת אש זמנית בדרך לעימות הבא.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה.