עוד יש לישראל קווים אדומים בעזה?

בשבוע שעבר השיק הנשיא טראמפ בוושינגטון את "מועצת השלום", שבאמצעותה הוא מבקש לקדם את תוכניתו לשלום עלי אדמות, ראשית בעזה ואחריה אולי גם באזורי משבר אחרים בעולם. בראייתו של טראמפ, המועצה - שאותה הגדיר "הגוף הבינלאומי המשמעותי ביותר שידעה ההיסטוריה" - עתידה להחליף את האו"ם, שבו הוא רואה, ובצדק, ארגון כושל וחסר תועלת.

מועצת השלום מיועדת לפקח על ייצוב הפסקת האש, על פריסה של כוחות בינלאומיים ברצועה ועל כינון שלטון אזרחי חלופי לחמאס, ובעצם בראש ובראשונה - על פירוק חמאס מנשקו. ואחרי שכל זה יקרה, היא תדאג להתניע מהלך של שיקום הרצועה.

כמו בעבר כשמדובר בטראמפ, היינו עדים לאירוע תקשורתי רב־רושם, שבו נאספו מנהיגים מכל רחבי העולם שכל רצונם הוא לרצות את טראמפ, וכמובן להיכלל בתמונה הקבוצתית איתו. אבל כל קשר בין האירוע בוושינגטון לבין מה שמתרחש בשטח עצמו ברצועת עזה מקרי בהחלט.

על הנייר נאספו התחייבויות במיליארדים לשיקום הרצועה, וגם הולך ומוקם כוח רב־לאומי שיתפרס בה - אבל ספק אם משהו מזה יתממש, כי הרי המפתח לכל היה ונותר פירוק חמאס מנשקו. אמת, הכל מדברים בשם חמאס ומתחייבים בשמו כי הארגון יתפרק מנשקו ויוותר על ניהול הרצועה. אבל בפועל, אף איש חמאס לא אמר דברים כאלו בקולו. נהפוך הוא, דוברי חמאס דווקא שבים ומדגישים את דבקותם בנשק ואת סירובם לוותר עליו. בשטח ממשיך חמאס לשקם את כוחו בחסות השקט שמעניקה לו הפסקת האש.

את העולם, וכנראה גם את האמריקנים, כל זה לא מעניין. העיקר שיישמר השקט המתעתע ותושג התקדמות, בתקווה שהתנעה של תהליך שיקום תסחף אחריה את תושבי עזה, ואלו יכפו על חמאס להיכנע ולוותר. אלא שכל מי שעיניו בראשו ומכיר את הרצועה ואת המזרח התיכון יודע שדבר זה לא יקרה.

הכל שועטים קדימה, וישראל לא עוצרת בעדם, אלא רק ממלמלת לעצמה - וספק אם מישהו שומע לה או אותה - שפירוק חמאס מנשקו הוא קו אדום עבורה. אבל לא נראה שלישראל יש תוכנית פעולה נוכח מה שמתרחש כיום ברצועה. וכך אנו נכנסים בעיניים פקוחות למלכודת - מציאות שבה חמאס ממשיך לשלוט ברצועה בחסות תוכנית טראמפ, וישראל לא מגיבה ולא עושה דבר.

בכך אנו חוזרים אחורה אל העבר, אל ימי ההתנתקות, כשישראל נסוגה מהרצועה והעבירה אותה לשליטת הרשות הפלסטינית בתקווה שזו תדע כיצד להתמודד עם חמאס. וגרוע מכך, אנו חוזרים למציאות של ערב 7 באוקטובר, שבה השלמנו עם שלטון חמאס ברצועה בתקווה שהשקט לאורך הגבול יישמר. כבר נשמעת במקומותינו הקונספציה החדשה־ישנה שחמאס מוחלש ורוצה שקט כדי לשקם את הרצועה, ולמרבה הצער, יש אצלנו מי שחושבים שמדובר במציאות נוחה עבורנו, שכן אין היא מחייבת אותנו לקבל החלטות ולעשות מעשה, אלא פשוט לזרום.

על ישראל לקבוע לעצמה קווים אדומים, שמהם היא לא תיסוג, בכל האמור לזיקה שבין פירוק חמאס מנשקו לכל התקדמות בכל עניין אחר ברצועה. ועליה גם לגבש תוכנית פעולה למקרה שנראה כיום יותר ויותר ריאלי, שמה שהיה בעזה הוא שיהיה. זאת, משום שמה שלא נעשה היום יהפוך בלתי אפשרי לביצוע מחר, כשכוחות בינלאומיים, וכמובן נציגי מועצת השלום של טראמפ, יתחילו להסתובב ברצועה, והשקעות וכספים יזרמו אליה. ואם ניקלע לוויכוח עם טראמפ - עדיף שזה יהיה בתנאים שנוחים לנו, ולא לאחר שכל הסוסים ברחו מהאורוות.

חמאס פיקח דיו לשמור על פרופיל נמוך לעת הזו, עד יעבור זעם. אבל לנו אסור להשלים עם מציאות שבה הוא נותר עם נשקו ושב ומרגיל אותנו לנוכחותו. הרי אחרת לא עשינו דבר, וכל הישגי המלחמה ירדו לטמיון.