כמו אישה בסוף חודש תשיעי, מדינת ישראל מחכה לתקיפה באיראן. הלילה! זה יהיה הלילה! אה, לא. עבר הלילה ולא היתה לידה. כלומר תקיפה. אז אולי היום. ואולי הלילה? המקרר מספיק מלא? הבית מסודר? מבטיחה לכם, אני בעצמי סידרתי את הבית מאל"ף ועד תי"ו, וליתר ביטחון הכנתי עתודות של עוגות ועוגיות רק כדי להיות מוכנה. מי משוגע להיכנס לממ"ד עם הילדים לזמן לא ידוע בלי להכין מראש עוגיות?
כמעט בלתי אפשרי להאמין שאנחנו עומדים בנקודת מפנה היסטורית של ציר הרשע השיעי. אם התקיפה אכן תצא לפועל - בהיקף שניתן רק לדמיין למראה החימושים האמריקניים הזורמים לאזור - זה יהיה מט מרהיב לראש הנחש, כמה נחמד, במדינה שהמציאה את השחמט. כבר אחרי מבצע עם כלביא היה ברור שאיראן, שמטוסים ישראליים משייטים בחופשיות בשמיה, אינה חזקה או מאיימת כפי שמציג מנהיגה העליון, המשגר אזהרות ל"שטן הגדול" ול"שטן הקטן" לילה ויום. אבל עם כל הכבוד - ויש - לתופי ההיסטוריה, צריך לאמץ מבט מפוכח עד כאב ביחס לאיראן של היום שאחרי.
מעולם, בכל תולדות העולם, לא הגיע משטר טוב ומיטיב והחליף בן־לילה משטר רשע. ולא שלא ניסו: מאז המהפכה הצרפתית ועד האביב הערבי ניסו עמים שוחרי חירות להתנער מצורות שונות של דיכוי, וכמעט תמיד מצאו עצמם בפתחה של תקופת בלהות, שבה כל דאלים גבר, והשלטון החדש מתברר כלא פחות תאב כוח ורצחני מזה שהוחלף.
תנועות סוציאליסטיות בכל העולם שרו "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", "לא כלום מתמול, מחר - הכל", אך כולם, סוציאליסטים ושאינם, גילו שמשטרים אינם גרביים ושלא מחליפים אותם בן־לילה.
צרפת של אחרי המהפכה נקלעה לשנים עקובות מדם, שבמהלכן שלח שלטון רובספייר עשרות אלפי אנשים לגיליוטינה. לוב של אחרי קדאפי קרועה עד היום בין שתי ממשלות שנלחמות זו בזו עד חורמה. קמבודיה עדיין זרועה במיליוני מוקשים שנשארו לה למזכרת משנות המלחמה שאחרי הפלת הקמר רוז'. וסוריה - טוב, ראינו את התמונות המזוויעות מהפרק האחרון של צבא אל־ג'ולאני והלוחמות הכורדיות.
מדינה אחרי נפילת משטר היא הר געש של רגשות נקם, ניצול הזדמנויות, אלפי ידיים שמנסות לאחוז במושכות, וכל זה תוך בחישה בינלאומית אינטנסיבית. אמנם האוכלוסייה האיראנית אורגנית יותר מזו של עיראק או של סוריה - היא הומוגנית יותר, בעלת היסטוריה משותפת, רובה שיעית - אבל גם בקרבה אין תמימות דעים ביחס לשלטון או ביחס ליום שאחרי. וקשה מכך: הידע הממשי של איך מנהלים מדינה, איפה נמצאים המשאבים שלה ואיך מנצלים אותם - נמצא כולו בבעלות, לפעמים בבעלות משפטית, של אנשי משמרות המהפכה.
לו יצויר "ניקוי אורוות" איראני שבמהלכו יוגלו, ייכלאו או יוצאו להורג כל אנשי המשטר הישן, גם השלטון עם הכוונות הטובות ביותר יזדקק לתקופת חסד ארוכה כדי להשתלט מחדש על כל התחומים שבהם שלטון צריך לאחוז.
אנשי מפלגתו המובסת של סדאם בעיראק, אנשי הבעת', הודרו ממוקדי הכוח בעיראק ביום שאחרי וחברו לדאעש, ומשורותיו לחמו בשלטון החדש. עשרות אלפי אנשי המנגנונים האיראניים, או סתם תומכי משטר האייתוללות, לא ייעלמו, ומי שלא ישכיל להתגבר על רגשות הנקם ולמצוא להם מקום גם בעולם הפוסט־אייתוללי - ימצא אותם מזנבים בו באכזריות.
אין ספק שכמה מהמוחות החריפים והמנוסים ביותר בעולם מתכננים לפרטיה כעת מתקפה מפוארת - ונקווה, סופנית - על איראן. הפלת שלטון הרשע ופירור הציר השיעי הן מטרות נעלות דיין, אבל אני מקווה שלפחות חלק מהמוחות האלה לומדים היטב־היטב את לקחי המהפכים השונים שידע העולם - ובעיקר המזרח התיכון - ומתכננים עבור האיראנים עתיד שגם אם הוא לא אידיאלי, וגם אם חלקו לוט בערפל, לפחות הוא לא מגואל בדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
