מחווה של כבוד: על הפשיעה במגזר והחיבוק הנשיאותי

השבוע נקט נשיא המדינה יצחק הרצוג צעד חשוב, רגיש ומבורך: הוא הזמין עשרות משפחות ערביות שאיבדו את יקיריהן בגל האלימות הפלילית למפגש אישי בבית הנשיא בירושלים. עבור רבות מהמשפחות זה היה לא רק מפגש סמלי, אלא גם רגע נדיר של הכרה, הערכה והקשבה, ויותר חשוב - כבוד.

בעשור האחרון גבתה האלימות בחברה הערבית את חייהם של יותר מ־1,600 בני אדם - מספר בלתי נתפס, שהפך למציאות יומיומית של פחד, אובדן וייאוש. נכון, לנשיא המדינה אין סמכויות ביצועיות, ותפקידו מוגבל על פי חוק. אך לעיתים, דווקא למחווה אנושית, למפגש בלתי אמצעי וליכולת להקשיב לכאב יש כוח גדול יותר מאשר להחלטה מנהלית או לתוכנית עבודה.

במפגש סיפרו בני המשפחות על הטרגדיה האישית שלהם: על הבן שלא חזר הביתה, על האב שנרצח בסלון ביתו או בדרכו לעבודה והותיר משפחה ללא מפרנס, על החיים שהתהפכו ברגע אחד. אלה לא סתם נתונים סטטיסטיים - אלה סיפורים של בני אדם, של קהילות שלמות שנשארו פצועות ומדממות.

על הכשל במאבק בפשיעה, על הקשר המורכב עם רשויות האכיפה ועל האחריות הממשלתית כבר נכתבו אינספור מילים. דווקא משום כך, יש חשיבות מיוחדת למפגש כזה. במשך שנים רבות משפחות שכולות רבות לא זכו לפגישה עם אף גורם מדיני בכיר, לא כל שכן למפגש עם סמכות כה בכירה שמכירה בכאבן.

התחושה הרווחת היום בחברה הערבית היא של נטישה מקיפה, הן מצד ההנהגה המקומית וחברי כנסת ומפלגות וארגונים ערביים שמבקשים לפעול אך אין להם סמכות, והן מצד מקבלי ההחלטות בממשלה שמחזיקים בסמכויות אך לא מצליחים, ולעיתים גם לא ממהרים, ליצור את השינוי המשמעותי המתבקש והנדרש. בתוך הוואקום הזה, החברה הערבית מרגישה יתומה.

לכן, הביקור של הנשיא בסכנין והמפגש בבית הנשיא אינם רק מחווה סמלית - הם גם חיבוק למשפחות שמאחורי הכותרות: הורים שאיבדו ילד בן 16 שיצא להליכה ליד הבית, נשים שנותרו לבדן עם ילדים, משפחות שאיבדו את עוגן הפרנסה והיציבות שלהן.

כעת, חשוב שהיוזמה הזו לא תישאר אירוע חד־פעמי. טוב יעשה נשיא המדינה אם יקדם הקמת פורום קבוע, שיכלול נציגים של המשטרה, שירותי הביטחון, משרדי הממשלה וגורמי רווחה לכדי מסגרת שתאפשר ליווי, תמיכה ולמידה מתמשכת של צורכי המשפחות, שספק אם הן יכולות להחזיק מעמד זמן רב.

רבים מההורים שאיבדו את ילדיהם בשנים האחרונות מתמודדים עם משבר נפשי וכלכלי עמוק. רבים מהם הפכו שקופים ללא כתובת גם ביישובים הערביים שהם מתגוררים בהם, ללא תמיכה וללא מענה גם לשאלה הפשוטה: "האם יש חשודים או עצורים?". כל אדם שחווה שכול, ללא קשר לנסיבותיו, רוצה לקבל תשובות לסיבות שגרמו את הכאב על האובדן, ואין הבדל בין הטרגדיות.

החיבוק מהנשיא מסמל את מעבר האחריות אל המדינה והממשלה, שיכולה להפוך את ההכרה למדיניות, את ההקשבה לפעולה ואת הכאב לנקודת מפנה.