אור אדום לשרת התחבורה

הרפורמה החדשה והדרקונית בדוחות התעבורה מוצגת כמהלך טכני של התייעלות. המדינה מדברת על עומס בבתי המשפט ועל הצורך במערכת דיגיטלית מהירה שתסגור תיקים ביעילות. אך מאחורי השפה האדמיניסטרטיבית מסתתר שינוי עמוק הרבה יותר. אין כאן רק קיצור תהליכים אלא העתקת מוקד הכוח. מה שנראה כמו שיפור שירות הוא למעשה ריכוז סמכויות שמערער את אחד העקרונות הבסיסיים של משטר דמוקרטי והוא עקרון הפרדת הרשויות.

הרפורמה נוגעת בלב הסמכות הנורמטיבית בתחום התעבורה. הכנסת אמנם הסמיכה את הממשלה להתקין תקנות, אך הסמכה זו נועדה להסדרה משלימה ולא לעיצוב מדיניות ענישה רחבת היקף. במסגרת הרפורמה הממשלה מבקשת לקבוע תקנות שיאפשרו לה לגבות קנסות של אלפי שקלים על עבירות כמו החזקת טלפון נייד בנהיגה, ויש בכך שימוש בעייתי בסמכותה כרשות מבצעת ולא מחוקקת. עבירות שבצידן עונש משמעותי אמורות להתקבל בחקיקה ראשית ובדיון פרלמנטרי משמעותי וגלוי, לא במסלול תקנות שהוא מטבעו מצומצם.

נוסף על כך, לאחר שהרשות המבצעת תקבע בפועל את גבולות הענישה בתחום התעבורה, היא גם מבקשת להחזיק בכל שלבי ההליך לבירור העבירה. כלומר, אותו גוף שינסח באמצעות תקנות את המסגרת הנורמטיבית הוא גם זה שינפיק את הדוח, יפעיל את מערך האכיפה והגבייה ואף ינהל את מנגנון ההשגה והערעור. האזרח אינו ניצב מול ערכאה ניטרלית שמטרתה בירור האמת אלא מול מערכת שמובנית סביב יעילות אכיפה. כאשר אותה רשות משמשת כמחוקקת משנה, כתובעת וכמכריעה במחלוקת, נוצר ריכוז כוח חריג שמטשטש את הגבול שבין קביעת נורמה לבין הכרעה בסכסוך.

יש גם ממד נוסף שאסור להתעלם ממנו והוא התמריץ הכלכלי. לקנסות יש פוטנציאל הכנסה תקציבי לא מבוטל, וכאשר מנגנון האכיפה ומנגנון ההכרעה מצויים באותה מסגרת נוצרת זיקה בעייתית בין שיקולי בטיחות לבין שיקולי גבייה. גם אם אין כוונה מודעת להגדיל הכנסות, המבנה עצמו יוצר חשש לניגוד עניינים מובנה. בתוך ההקשר הזה מוצגת החמרת הקנסות כהכרח הרתעתי, אך קנס גבוה איננו אמצעי סמלי אלא פגיעה ממשית בזכות הקניין ולעיתים מכה כלכלית קשה.

עבירות תנועה רבות מתרחשות בתוך שגרת היום־יום, בתוך עומס ולחץ, ואינן בהכרח תוצאה של זדון.

כאשר כל טעות רגעית עלולה להפוך לסנקציה כספית כבדה, אדם מן היישוב עלול לחשוש להשתמש ברכבו שמא שכר חודש שלם יהפוך לקנס אחד, ועל אחת כמה וכמה מי שפרנסתו תלויה בנהיגה. שליחים, נהגי תובלה, נהגי משאיות ונהגי מוניות אינם עוברים בכביש במקרה. עבורם זהו מקום עבודה יומיומי, והחשיפה לקנסות דרמטיים הופכת לסיכון כלכלי קבוע.

תומכי הרפורמה מזכירים בצדק את מחיר התאונות, אך החמרת קנסות וריכוז סמכויות אינם בהכרח פתרון לשורש הבעיה. ישראל איננה חריגה קיצונית בעולם המערבי, ואין כאן מצב חירום שמצדיק שינוי מבני עמוק. הניסיון הבינלאומי מלמד שבטיחות משתפרת בעיקר דרך תשתיות, תכנון ותחבורה ציבורית, ומניעת ביצוע עבירות נהיגה מחייבת יותר שוטרים, ניידות ומצלמות ולא קנסות גבוהים.

דוח תנועה אולי נראה עניין שולי. אך משטרים אינם משתנים בצעד דרמטי אחד אלא בהצטברות של החלטות שמרחיבות בהדרגה את כוחו של המינהל על חשבון השיפוט והחקיקה הראשית.

כאשר הרשות המבצעת קובעת את הכללים, מטילה את הסנקציה ומכריעה במחלוקת, קשה עוד לדבר על הפרדת רשויות במובנה המהותי. אם אנו מבקשים לשמור על מדינת חוק חיה ונושמת, אסור לנו לקבל בקלות ריכוז כוח גם כשהוא עטוף בשפה של יעילות ובטיחות. כי ברגע שבו מנגנון האכיפה מחליף את מנגנון השיפוט, האיזון הדמוקרטי מתחיל להיסדק.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה במחשבה מדינית