כשהשמאל עוקף מימין: תוויות ריקות מתוכן

במשך שנים הורגל הציבור הישראלי למערכת הפעלה פוליטית פשוטה: הימין אמור להיות הסמן הניצי מבחינה ביטחונית והליברלי מבחינה כלכלית (שוק חופשי), בעוד השמאל אמור לשאת את דגל הפשרה המדינית והסוציאליזם הכלכלי. אלא שהמציאות הפוליטית בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ריסקה את ההגדרות הללו לרסיסים. אנו עדים לתופעה מרתקת ומבלבלת: הימין, בחלקו, מאמץ דפוסים של שמאל כלכלי מובהק, והשמאל מאגף את הממשלה בעמדות ביטחוניות נוקשות.

הזירה הכלכלית מספקת את הדוגמה המובהקת ביותר לאובדן הדרך של חלק מהימין הכלכלי. המאבק האחרון סביב רפורמת החלב חשף תמונה סוריאליסטית: ח"כ דוד ביטן, נציג מפלגת השלטון הליברלית לכאורה, חבר לח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה כדי לבלום רפורמה שנועדה לפתוח את השוק לתחרות.

מנקודת מבט של האינטרס הציבורי הרחב, המבקש להוריד את יוקר המחיה באמצעות ייעול, הפרטה ושבירת מונופולים, הברית הזו היא בשורה רעה. הרפורמה בחלב לא נועדה לפגוע בחקלאות לשם פגיעה, אלא לפרק ריכוזיות ולשרת את הצרכנים. והנה - דווקא חלקים מהליכוד, מפלגה שאמורה לייצג את היוזמה החופשית ואת הליברליות הכלכלית, מתגלה כמגינה הגדולה ביותר של קבוצות אינטרס ושל פרוטקציוניזם כלכלי בנוסח מפא"י הישנה.

החיבור בין ביטן ללזימי בוועדה לא מעיד על "אחווה חברתית", אלא על ניצחון הפופוליזם על פני האחריות הכלכלית הנבונה. הימין, במקרה זה, אינו ימין כלכלי כלל - הוא הפך לשמאל סקטוריאלי שמונע תחרות, בדיוק כמו השמאל הסוציאליסטי הקלאסי. הגבולות נמחו - כולם הפכו למגיני הוועדים והמכסים. לא בכדי חלקים גדולים כיום בהסתדרות נשלטים בידי חברי ליכוד.

אך בעוד הימין זולג שמאלה בכלכלה - ההפתעה הגדולה מגיעה דווקא מהכיוון הביטחוני, שם השמאל־מרכז מציג עמדות מפוכחות ונוקשות יותר מאלו של ממשלת ה"ימין מלא־מלא". הדוגמה הבולטת לכך היא יאיר גולן. בעוד רה"מ נתניהו מדקלם סיסמאות על "ניצחון מוחלט" בעזה - דווקא גולן, איש שמאל מובהק, מציג את תמונת המציאות הכואבת כ"כישלון מוחלט".

הביקורת של גולן לא מגיעה מהמקום הפציפיסטי השמאלני של "די לכיבוש", אלא ממקום ביטחוני־מקצועי קר. הוא מצביע על כך שחמאס עדיין שולט בשטח, משקם את יכולותיו האזרחיות ומחלק את הסיוע ההומניטרי.

למרבה האירוניה, לעיתים קרובות גולן נשמע יותר "ביטחוניסט" מנתניהו. הוא דורש הכרעה או אסטרטגיה חלופית ברורה, בעוד ממשלת הימין מדשדשת במלחמת התשה ללא יעד מדיני או צבאי סופי. הטענה שלו, שלפיה הדיבורים על ניצחון מוחלט הם מצג שווא שמכסה על מציאות של דשדוש וחוסר משילות, מציבה את השמאל בעמדה של המבוגר האחראי הדורש ביטחון, מול ימין שמסתפק ברטוריקה.

כך נוצר הפרדוקס הישראלי החדש: מי שרוצים שוק חופשי, הפרטה והורדת מחירים - מתקשים למצוא בית בליכוד, שאימץ גישות סוציאליסטיות של חסימת יבוא. ומי שמחפשים גישה ביטחונית תכליתית שמבינה את גודל השעה - מוצאים אותה לעיתים דווקא אצל אנשי צבא לשעבר בשמאל, שמבקרים את אוזלת היד של הימין מול הטרור.

המסקנה המתבקשת היא שבנושאים מסוימים, התוויות "ימין" ו"שמאל" הפכו ריקות מתוכן. הן משמשות כיום בעיקר לצורכי זהות ושבטיות ("אנחנו" מול "הם"), אך אינן מעידות דבר על המדיניות בפועל. אנו חיים בעידן של טשטוש מוחלט: קואליציה של פרוטקציוניזם כלכלי חוצה מחנות, ואופוזיציה ביטחונית שמנסה לאגף את הממשלה מימין.

הבוחרים הישראלים, שמחפשים כלכלה ליברלית וביטחון חסר פשרות, מוצאים את עצמם ללא כתובת ברורה, לכודים בין ימין שהפך לוועד עובדים לבין שמאל שמנסה ללמד את הימין מהו ניצחון.