לא חבל על החלב?

ישראלי שרוצה לפתוח עסק חופשי יכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה. אם אני מאמין שהמכולת בשכונה שלי רווחית מאוד, אני יכול לפתוח מכולת מתחרה מעבר לכביש, ואם אני רוצה למכור במכולת שלי מוצרים מסוימים אני יכול, גם אם על המוצרים יש פיקוח מחירים - למכור מתחת למחיר המפוקח.

"חוק יסוד: חופש העיסוק" חל עלי. מעבר לחוק, זו זכות אדם בסיסית לאפשר לאדם לעסוק בכל משלוח יד.

אם אני רוצה לפתוח מחלבה, לרכוש חלב, לפסטר ולבקבק אותו, לייצר מעדנים ולהתחרות במחלבות הגדולות - גם מותר לי. כל עוד אני עומד בדרישת החוק לרישוי, אין כוח בעולם שיכול למנוע ממני לייצר חלב, גבינות ומעדנים.

אבל דבר אחד בשרשרת האספקה הזו אסור לי לעשות: אסור לי לחלוב פרה. חליבת פרה ללא מכסה היא עבירה פלילית בישראל. וגם אם היתה לי מכסת חלב, בזכות העובדה שנולדתי להורים הנכונים בקיבוץ או במושב הנכון, עדיין אסור לי לייצר יותר חלב ממה שכתוב לי במכסה.

גם אם אני מאכיל את הפרות שלי במספוא הטוב ביותר, משמיע להן מוזיקה קלאסית וקונה להן מכונה מיוחדת לליטוף פרות (חפשו באינטרנט) - עדיין אני לא יכול למכור יותר חלב ממה שמותר לי לפי המכסה.

משטר המכסות, שנקבע בידי שר החקלאות ומחולקות על ידי מועצת החלב, יצר בישראל את השוק היחיד בעולם המערבי שבו רפתן יעיל נענש על חליבת־יתר, ויזם שרוצה להיכנס לתחום נעצר בשער הצהוב. מלבד היותו של המשטר לא הוגן ולא מוסרי, הוא גם גורם למחסור בחלב, אף שהפרה הישראלית היא שיאנית התנובה. בישראל נוצר מפעם לפעם מחסור בחלב, והחנויות נאלצות להגביל את החלב לשני קרטונים ללקוח. זאת, נוסף על המחיר הגבוה לצרכן, שגורם לצרכנים רבים לוותר על חלב ומוצריו, ולצרוך הרבה פחות ביחס למדינות המתקדמות.

בשפה הכלכלית, שמירה על מחיר גבוה באמצעות היצע המוגבל באופן מלאכותי נקראת קרטל. בניגוד לטענות הן של האוצר והן של הרפתנים, ביטול הקרטל לא רק שלא יקטין את השוק - הוא יגדיל אותו. ביטול המחסור המלאכותי והורדת המחירים יגדילו את הביקוש לחלב וידרשו יותר פרות ויותר רפתנים. אם כיום מיוצרים 1.5 מיליארד ליטרים חלב בשנה, ללא המכסות אנחנו יכולים לייצר גם 2 מיליארד ליטרים. רפתות גדולות יותר ויעילות יותר שיסמכו על טכנולוגיה ישראלית יוכלו אפילו לייצא חלב. אין שום סיבה שישראל לא תהפוך למעצמת חלב עולמית.

כמו בכל שוק מונופוליסטי, בעלי המונופול כיום עלולים להפסיד בטווח הקצר. לא כל רפת קטנה שמרוויחה רק בזכות המכסה תישאר רווחית, וכמה רפתות יצטרכו להתאחד. לכן הרפורמה מציעה מנגנון פיצוי וקנייה חזרה של המכסות הלא יעילות. אף על פי שלדעתי האישית איחוד הרפתות והגדלתו של השוק ייתרו את הצורך בפיצויים - עדיין תשלום נדיב לפורשים הוא מחיר קטן לציבור הישראלי תמורת הגדלת השוק והורדת המחירים.

כל המדינות המתוקנות עברו לפני עשורים משיטת מכסות מיושנת. מדינות כמו ניו זילנד הפכו מכישלון חקלאי למעצמות חקלאיות. מדינות שרצו לתמוך בחקלאות שלהן עשו זאת באמצעות מענקים שהגדילו את השווקים במקום להגביל אותם. אם אנחנו מאמינים שהחקלאות הישראלית זקוקה לתמיכה, למרות הפוטנציאל הטכנולוגי והעסקי שלה, אנחנו צריכים לעשות זאת על ידי הגדלת הביקוש (באמצעות תמיכות ישירות), ולא על ידי הגבלה מלאכותית על הכמות.

כל משפחה בישראל תחסוך מאות שקלים בשנה, אבל זה רק חלק מהתועלת שתצמח למשק מהגדלת התחרות וההיצע. הרפורמה תגדיל את החקלאות הישראלית: במקום שאנחנו נפנטז על מילקי מברלין, הברלינאים יפנטזו על מילקי מאיתנו.