אזרחות או נמות

על הסערה המתוזמנת - וסלחו לי, המשעממת - סביב מינויה של מפמ"רית דתייה למקצוע האזרחות אפשר ואולי ראוי להגיד הרבה.

אבל זה משעמם, כבר אמרתי. למעשה, אנחנו בשחזור מדויק של הפעם הקודמת שבה מונתה מפמ"רית דתייה לאזרחות, בשבתו של בנט כשר חינוך, וגם אז רעשה הארץ וכל החשודים המיידיים כתבו בבהלה על שיעורי האזרחות שהולכים להפוך לחמ"ל מבצעים להשלטת מדינת הלכה. האמת היא שהמפמ"רית ההיא החליפה מפמ"רית אחרת ששמה יצא למרחוק על יחסי האנוש הרעועים שהנהיגה, ועל ההטיה השמאלנית הבוטה שהכניסה למקצוע.

טקסטים כועסים רבים הלינו איך ייתכן שאישה דתייה יכולה לקבל תפקיד בכיר בחינוך הממלכתי, בעוד אישה חילונית לעולם לא תקבל תפקיד בכיר בחמ"ד - מבלי שאיש מהכותבים טרח לגלות שמקצוע האזרחות משותף לשני הזרמים.

הכל מריח מעוד קמפיין דה־לגיטימציה לציונות הדתית, ומכיוון שכך אפשר פשוט להניח אותו בצד ולעסוק בשאלה החשובה באמת:

מה בעצם משפיע על מסלול חייו, בחירותיו ועתידו של אדם צעיר? האם מורה בעל תפיסת עולם שונה באמת יעצב מחדש את השקפת עולמו במחי שיעור אזרחות?

באולפנה הדתית מאוד שלמדתי בה היתה קבוצה גדולה של מורות חרדיות. למיטב ידיעתי, אף בת כיתה שלי לא הפכה לחרדית (וגם אם כן, כנראה לא בגלל המורה לגיאוגרפיה), אבל החיכוך המתמיד עם דמויות מבוגרות בעלות תפיסת עולם מגובשת ושונה משלנו ניערה קצת את הבועה החמימה שלנו, אתגרה אותנו ונתנה לנו הזדמנות לאתגר חזרה.

דווקא הדיון על חוסר הסימטריה בין החמ"ד לזרם הממלכתי הוא הזדמנות מצוינת לשאול האם ההקפדה העקרונית של החינוך הדתי, להציג בפני תלמידיו רק מורים בעלי אורח חיים דתי, הוכיחה את עצמה?

אולי היינו רוצים להניח שהילדים שלנו הם לוח חלק שמה שייספג בו הוא מה רק מה שמלמדים אותם המורים מספרים שאושרו על ידי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, אבל בחיים האמיתיים הם מגיעים לבית הספר כשהם כבר מצוידים בתפיסות העולם של ההורים שלהם, של החברים שלהם ושל הטרנדים האחרונים בטיקטוק.

שיעור העזיבה הלא קטן (כ־25%) של בוגרי החמ"ד את אורח החיים הדתי יכול ללמד אותנו שבני אדם הם לא מיתרים שמערכת החינוך מותחת ומכוונת כרצונה, אלא כלים אוטונומיים שמושפעים מאינספור גורמים, ותמיד ימצבו את עצמם לא ביחס למורים שלהם אלא ביחס להורים שלהם.

לא שאין משמעות לצביון של בית ספר או להתאמה שלו לקהילה ששולחת אליו, אבל צריך תמיד להכיר במגבלות השיטה.

בית הספר יכול, במקרה הטוב, להציב כמה סימני שאלה על המוכר והקיים, ולפתוח כמה חלונות נוספים למציאות, וגם זה ביום טוב במיוחד. לשאלה אם יש או אין למפמ"רית החדשה לאזרחות מטפחת על הראש יש השפעה אפסית על הזיקה של התלמידים שלנו לחומר הלימודים באזרחות ועל עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

אף אחד מהוגי הרפורמה המשפטית ואף אחד ממפגיני קפלן לא עשה זאת בגלל משהו שאמרה המורה לאזרחות. ממילא, מורה טוב יידע תמיד להנגיש את חומר הלימודים בצורה שמותאמת לאופי של הכיתה, ובמקום להתמקד במה שחשוב - איוש תפקידים חינוכיים ופדגוגיים באנשי חינוך מקצועיים, מנוסים ומלאי תשוקה למקצוע - אנחנו מתעסקים בשטויות.

לפני שאנחנו ממהרים להזדעק על מה יופיע או לא יופיע בחומר לבגרות באזרחות בשנה הבאה, כדאי שנחזור לבסיס: ליצור עבור הילדים שלנו מערכת חינוך שיכולה לספק מסגרת, יציבות, מקום לגדילה ולשוויון הזדמנויות, ומפגש עם טקסטים ומורים שיכולים לעורר השראה ולהציע מצפן במים הסוערים של המציאות הישראלית. כל השאר חשוב הרבה פחות.