משפחה "נורמלית" ומשפחה לדוגמה

יום המשפחה מתקרב, ולפעמים, גם אחרי יותר מ־40 שנה, אני אותה ילדה יתומה. כך הרגשתי כשקראתי את הטור של מיכל זמורה בעיתון זה ("במקום להעמיק את הפצע, להרחיב את הלב", 2 בפברואר), וברשותכם - אגיב לה כאן.

מיכל היקרה, אנחנו לא מכירות, וברור לי שהיית מעדיפה להישאר אנונימית ולא להיות חלק מ"משפחת השכול". אני כותבת לך את התגובה הזאת מתוך העיניים של בת 12 שנדרשה לדאוג לאחיה הצעיר, שהיה בן 3.

בימים אלו תם ולא נשלם פרק בדרך (יש יקראו לכך "מאבק") להכרה בנו כישות נפרדת מהאימהות השכולות. ארגון אלמנות ויתומי צה"ל מכיל שני עולמות של נפשות כואבות, ועדיין אנחנו נתפסים כדבוקה אחת. יתומים יונקים, יתומים פעוטים, יתומים צעירים, יתומים מתבגרים ויתומים בוגרים, ואפילו יתומים זקנים. זה לא פשוט לראות את כל מעגל החיים במשפט אחד. זה לא הדבר היחיד שלא פשוט כאן.

החיים לא משקמים איש, לדעתי גם לא ממש מחשלים, בוודאי ובוודאי לא ילדים צעירים. אירוע קטן בים ההתמודדויות שנקראות "חיים": איזו תמונה להביא? איזו תמונה שיש!

"האם גם ביום הזה חייבים להנכיח את החסר באופן כה גס?" ומה עם ילדים להורים גרושים? ילדים שאחד מההורים עובד מעבר לים, ילדי משפחות חד־הוריות, ילדים שיש להם שתי אימהות ואין אבא? זה לא נגמר...

אני נדרשתי לגדל את אחי בן ה־3 בתקופה שבה אמי היתה במקום הכי אפל שלה ונדרשה לאסוף את עצמה. האם אחי ידע לומר באופן ברור מה רצונו? אני אומרת בוודאות: פעוט רוצה רשת ביטחון, בית חם, אהבה, הערכה, קרקע בטוחה לצמוח עליה. אובדן הוא אירוע רב־מערכתי, ולעיתים הפגיעה לא מרימה ראש מיידית - היא יכולה להמתין שנים. במעגלי המשפחה, במערכת החינוך ואף באקדמיה, עם כל הידע והמחקרים, עדיין אין מומחיות חד־חד ערכית לטיפול בשכול. אין "תשים יוד וזה יעבור".

והנה, אני קוראת, וכמו לפני 46 שנה, אותן מילים: "בואו לא נדבר על 'זה', 'זה' פותח את הפצע". ל"זה" הזה יש שם: אבא.

כשבגרנו, שאלתי את אחי אם הוא ירצה לשמוע ממני סיפורים על אבא. נעניתי בהתרסה: "לי לא היה אבא!", כמו אבינו בחר לנטוש אותו. איך אבא היה מכין לנו ביצה בלחם? מה אבא אהב ללבוש? כיצד הטמיע בנו את אהבת הארץ ואת חקר החרקים והצמחים? אילו סיפורים הוא הכי אהב לקרוא לנו?

בשכול אין מסלול התפתחות "תקין", ולכן לעולם לא יהא ניתן לחזור "בחזרה למסלול ההתפתחות התקין". החלק העיקרי הוא על המעגל הראשון, המצופה לתמוך בילדים ולתמוך גם בזיכרון ההורה שאיננו, ובכלל זה עובדי מערכת החינוך. אסור להמשיך עם "קשר השתיקה" כבעבר. אבי היה דור שני לשואה. גדלתי בבית של שתיקה. המתים היום נוכחים עימנו יותר מאשר בעבר, אי אפשר להתעלם.

אני אומרת שאפשר להרוג אדם פעמיים: בפעם הראשונה כאשר מודיעים על מותו, ובפעם השנייה כאשר לא מדברים עליו. גם אימהות צריכות לזכור שיתומים זקוקים להן, אבל חובתן־חובתכן להכין אותם לחיים ולהבין שאנחנו ישויות נפרדות. ובכלל זה, להזכיר שתמיד תישאר בנו הצלקת של "אין אבא", ושזוהי תמונת המשפחה שלנו.

הכותבת היא דוקטור למנהל חינוך ובתו של ד"ר אילן טויכר, פיזיקאי מצטיין בעל כישרון מדעי רב, חשיבה מקורית ויכולת יישומית יוצאת דופן. הוא התקבל ללימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית ישירות לתואר שני, ובמקביל עסק בעבודה מדעית בוועדה לאנרגיה אטומית ופרסם פרסומים מחקריים. השתלם כפוסט־דוקטורנט בארה"ב, ושם היה שותף להקמת מעבדה לחקר גבישים נוזליים. עם שובו לישראל התקבל לרפאל והקים מעבדה לבדיקות ללא הרס - תחום שלא היה ידוע בארץ. המעבדה שהקים המשיכה לפעול גם לאחר מותו ונקראה על שמו