הווידוי של השופט עמית

ב־2013 התיישב לאנס ארמסטרונג מול אופרה ווינפרי והודה שנטל חומרים משפרי ביצועים בכל שבע זכיותיו בטור דה־פראנס. מי שנודע עד לאותו רגע כגדול רוכבי האופניים בכל הזמנים, ובמקביל גם כהשראה למיליוני חולי סרטן ברחבי העולם שצפו בו מחלים וחוזר לקחת גביעים - נחשף כרמאי כרוני בקנה מידה אפי. אבל לא באמת. זאת אומרת, ארמסטרונג אכן היה רמאי, אבל ה״וידוי״ אצל ווינפרי עורר גיחוך אצל רוב הציבור: זה היה סוד גלוי, שנים.

כך גם השופט יצחק עמית, הנושא בתואר ״נשיא בית המשפט העליון״, שהחליט להניח את הפטיש, להוריד את הגלימה ולחשוף שמתחתיה מסתתר פוליטיקאי מיומן עם תפיסת עולם שיודעת מה העם רוצה וגם מה העם צריך. מקטעים מצמררים שהביא הכתב נטעאל בנדל, מתברר שעמית עשה זאת בעקיפין אמנם, דרך דברים שכתב בפסק דין בנוגע למינוי נציב המדינה, ועשה זאת גם בחוסר המודעות החייזרי שמאפיין שופט עליון ממוצע, אבל עשה.

הממשלה בוחרת נציב כבר אלפיים שנות, אבל הפעם קבע עמית שמדובר ב״סכנה לדמוקרטיה״. שהמשפט חייב להשתנות בהתאם ל״תנאי החיים המשתנים״, ושאין פה בכלל מקום לדיון שכן נורמות שלטוניות צריכות להישען על "היגיון ושכל ישר". ומי מחזיק במונופול על אותו היגיון? ניחשתם נכון, אתם חדים היום. וכך ממשיך עמית לברבר את עצמו לדעת בטיעונים שהם הכל חוץ ממשפטיים, על אודות הסכנה שבמצב המוזר הזה, שבו ממשלה (״פוליטית!״) ממנה אנשים על פי חוק. ובתרגום חופשי: אי אפשר להסכים עם המצב שבו כל אדם שנבחר בצורה דמוקרטית, יחוקק כאילו הוא מינימום שופט מחוזי.

עמית ממשיך לכתוב ולהזדעזע, להזדעזע ולכתוב, ועל הדרך להתוודות בפני כולנו שנגמרו לו הטענות המשפטיות, ושלמעשה אף פעם לא היו לו כאלה. עמית גם מצטט את השופט סולברג, שכתב על ״ספינה המיטלטלת במים סוערים״, ומזהיר: "עצימת עיניים מפני שינויי המציאות חוטאת לשורש תפקידו של בית המשפט״. פואטיקה נהדרת: הספינה טובעת, המים סוערים, אבל טוב שיש קברניט. נחשו מי זה. אנחנו חיים בדיקטטורה של הרוב, והוא המושיע האחרון שנותר כדי להציל אותנו מעצמנו.

בטקסט ריק מתוכן ועמוס מילים גבוהות, עמית מתברר כקוסם החובבן שהוזמן בלית ברירה לאירוע נטול תקציב: קוסם בהופעה שלמה שבה הקלפים נופלים לו מהשרוול, הארנב מציץ מהכובע והבחורה שהוא התחיל לנסר הובהלה בזעקות לבית החולים הקרוב. קוסם שמגלה בסוף ההופעה ש״אין באמת דבר כזה קסמים״, ולא מבין למה כל הילדים וההורים צוחקים.

מה שקרה השבוע הוא שעמית הודה בקול במה שכולנו יודעים: כל החלטה שלו היא על סמך מה שהוא חושב שנכון, לא על סמך מה שהחוק אומר.

לאנס ארמסטרונג חשף קלפים שהוא ידע שהיו גלויים כבר זמן רב. הוא ניסה למזער נזקים. הוא התנצל ופרש לספור את הכסף בבית. אצל עמית המצב טרגי יותר: הוא באמת חושב שהוא מציל את המדינה. הוא לא רע או רמאי מטבעו. הוא פשוט מאמין באמת ובתמים שהוא יודע מה טוב. מה נכון. מה צודק.

ואין דבר מסוכן יותר משופט כזה.