מעין ציר אזורי מקשר עכשיו בין טורקיה, מצרים, סעודיה, קטאר ועומאן. מדינות אלה לוחצות במשותף על האמריקנים להימנע מתקיפה באיראן, לשאת ולתת עימה ולא לתמוך בהתקוממות העממית שם. האומנם סעודיה ומצרים התפתו לגונן על איראן? אם אכן כן, זהו שינוי מהותי.
עד לא מזמן השאיפות המעין־אימפריאליות של איראן השיעית היו איום עיקרי בעיני סעודיה ושותפותיה הסוניות בחצי האי ערב, חוץ מקטאר. הן אף קיוו שישראל תסייע להן לנטרל את האיום הגרעיני והבליסטי ואת איום הטרור שנשקף להן ממנה. זו אחת הסיבות ל"הסכמי אברהם". הן פחדו מהשאיפה המופרכת של ארה"ב בראשות אובמה וביידן "למתן" את המשטר האסלאמיסטי התוקפני וכך "לייצב" את המזרח התיכון באמצעות "איזון" בין איראן לבין יריבותיה.
לסעודיה ולשותפותיה עד לאחרונה, איחוד האמירויות ובחריין, היתה תפיסה מציאותית יותר מזו של ממשלי אובמה וביידן. לכן ב־2017, למשל, חששן מאיראן הניע אותן להטיל מצור על קטאר, ויחד עם מצרים הן ניתקו את היחסים הדיפלומטיים ואת הסחר עימה, ואסרו נסיעות אליה. הקרע נבע משיתוף פעולה של קטאר עם האסלאמיזם השיעי של איראן ומתמיכת קטאר באסלאמיסטים הסונים, שגם הם מאיימים על סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים.
זה גם היה הרקע למתח ששרר ביניהן לבין טורקיה, שכן כמו קטאר, השלטון האסלאמיסטי הטורקי תמך באחים המוסלמים במצרים ובמפרץ (וגם בירושלים ובקרב הפלשתינים), ולא התייצב נגד איראן. והנה ייתכן שעכשיו, במקום שסעודיה תצטרף ל"הסכמי אברהם" עם ישראל, היא נחלצת להצלת איראן מארה"ב ומישראל, במשותף עם טורקיה וקטאר, נציגות האסלאמיזם הסוני.
תעתועי הסעודים אינם מפתיעים. לאחרונה ראינו שגם בריתם עם איחוד האמירויות מתערערת. מסורתית, הסעודים היו בעלי ברית מפוקפקים, שנעו בין התבצרות שמרנית, לעיתים עד דבקות באסלאם הווהאבי הקיצוני שביסוד השושלת הסעודית, לבין ריצוי כוחות עולים בשעתם כמו הפאן־ערביות או הרדיקליזם השמאלני. כללית, עם האסלאמיזם הסוני הם שיחקו משחק מסכות מסובך ורב־פרצופי.
אבל מעבר לטלטלה הסעודית המסורתית, מה הניע דווקא עכשיו את סעודיה ומצרים להיחלץ לעזרת אויבתן המפרפרת איראן? אולי עצם היחלשות איראן אחרי "עם כלביא" ו"פטיש חצות": נדמה להן, בטעות, שהאיום האיראני הוסר ומוטב להן ולטורקיה שהמשטר שם ישרוד, שאם לא כן התפוררות איראן תערער את יציבות שכנותיה.
הן זוכרות כיצד צמיחת דאעש בעיראק אחרי נפילת סדאם זרעה כאוס לא רק בעיראק, אלא גם בסוריה. יתרה מזאת, את השינוי הפרו־איראני הזה במצרים ובסעודיה אולי צריך לייחס גם להתעצמות ישראל. ניצחונותיה האחרונים הופכים אותה, למרות חלקיותם, לאיום גובר בתודעת המצרים, הסעודים והטורקים. ברית הגמונית ארה"ב־ישראל לא רצויה להם.
לכן, למשל, מצרים מתעקשת למנוע הגירת עזתים דרכה. היא מעוניינת שאיום מהרצועה ימשיך לרתק תשומת לב אסטרטגית של ישראל ובזה יחליש אותה. לא שימור "הסוגיה הפלשתינית" חשוב לה, אלא ריסון שכנתם החזקה. ייתכן שזה גם המניע היסודי להתנהלות סעודיה וטורקיה. עדיף להן לשמר מאזן עם אסלאמיסטים מוחלשים אך לא מחוסלים באיראן. והן מעוניינות לשמר את מאות האלפים שברצועת עזה כחרב מעל ראשה של ישראל וכדי לרַצות את הציבורים האנטי־ישראליים שלהם.
לא רק הפכפכנות הסעודים מוכרת - גם טלטלת הבריתות במזרח התיכון כולו. ישראל היתה בעלת ברית של איראן טרום־חומייני ושל טורקיה טרום־ארדואן, ובחלוף רגע היסטורי התפתחו יחסי איום הדדי עימן. אבל סעודיה היא בעלת ברית אמינה עוד פחות. תביעותיה בענייני הפלשתינים לא נועדו אלא להחליש אותנו אחרי שהסרנו ממנה (לדעתה) את האיום האיראני. אל לנו ליפול בפח הסעודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו