פשיטת רגל של מים: הטבע הוא התשתית

כשמדברים על משבר המים בישראל, השיח הציבורי מתמקד לרוב בכמות הגשם שירדה או במפלס הכנרת. אלו מדדים חשובים, אך הם מסתירים את המשבר השקט המתרחש בבתי הגידול המימיים שלנו: הנחלים, המעיינות והבריכות העונתיות. השנה, חשיבותן של מערכות אלו מקבלת משנה תוקף עם פרסום דוח האו"ם "פשיטת רגל עולמית של המים" (2026), המזהיר כי ניהול מים שמתעלם ממגבלות המערכת האקולוגית מוביל לקריסה סביבתית וכלכלית. בישראל, בתי הגידול המימיים הם תשתית לאומית קריטית, שחוסננו הלאומי תלוי בבריאותה.

בתי גידול מימיים אינם רק תפאורה של "מים בנחל". מדובר במערכות אקולוגיות מורכבות שתפקודן נשען על מפלסי מי תהום תקינים ועל זרימות טבעיות. מערכות אלו תומכות במגוון ביולוגי ייחודי הרגיש לכל שינוי במשטר המים. שינויי האקלים מעלים את תדירות הבצורות ומגבירים אירועי קיצון, ולכן האתגר של ניהול מקורות המים הוא לאזן בין צורכי האספקה להבטחת "זרימת בסיס" בנחלים. רק זרימה כזו תבטיח שהנחלים ימשיכו לספק שירותים חיוניים כמו מיתון שיטפונות והזנת מי תהום.

עדות לצורך החיוני באיזון זה ראינו בקיץ האחרון בירדן ההררי, כאשר הספיקות ירדו לרמה מינימלית ומסוכנת בעקבות בצורת וגריעת מים. מצב זה עלול להוביל לעלייה בטמפרטורת המים, לירידה בריכוז החמצן ולפגיעה קשה בחי ובצומח. העולם למד זאת בדרך הקשה: בנהר המורי באוסטרליה, ניהול מים שהתעלם מהצרכים האקולוגיים הוביל לקריסה חסרת תקדים. הבצורת היא רק הטריגר, המבחן האמיתי הוא ניהול מושכל שאינו גורע מים מהטבע ברגע שבו הוא הכי זקוק להם.

איום נוסף על חוסן הנחלים הוא עודפי הקולחים. אף שישראל מובילה בהשבת קולחים לחקלאות, עודפים מוזרמים לנחלים ומביאים איתם מזהמים שפגיעתם בטבע קשה. מעבר לכך, בעת תקלה במתקני הטיפול זורמים לנחלים שפכים הגורמים לנזק מיידי ולמפגעים תברואתיים. הזרמת הקולחים שוחקת את שארית החוסן של הנחלים והופכת אותם לרגישים עוד יותר בתקופות יובש.

כדי להגן על המערכות הללו, אנו זקוקים לסטנדרט מקצועי ברור, שכן נכון לעכשיו אין בישראל מדד רשמי המגדיר מהו "נחל בריא". ללא תקן אקולוגי מחייב, הניהול נותר מורכב ומאפשר הידרדרות שקטה של המערכת. כדי לשנות זאת, אנו פועלים במסגרת "התוכנית האסטרטגית לשיקום נחלים" להגדרת יעדים סביבתיים וביולוגיים שיבטיחו נחלים חסונים ומתפקדים.

היכולת הטכנולוגית המרשימה של ישראל לשלוט בכל טיפת מים הקדימה באופן ניכר את ההבנה על ההשלכות האקולוגיות העמוקות של התערבות זו, ואולי אף יצרה אשליה של חסינות, בעוד בפועל היא החלישה את המנגנונים הטבעיים. בעשורים האחרונים הוכר הטבע כ"צרכן מים", אך עלינו לעלות מדרגה. במסגרת שיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים לרשות המים, אנו פועלים לממש את "זכות הטבע למים". לא עוד אספקת מים בצינור כ"הנשמה מלאכותית", אלא שחרור בתי הגידול מהאחיזה התפעולית והשבת המקורות לזרימתם הטבעית. הטבע אינו עוד לקוח בתור, אלא התשתית והבסיס של המערכת כולה.

נכון לעכשיו אין בישראל מדד רשמי המגדיר מהו "נחל בריא". ללא תקן אקולוגי מחייב, הניהול נותר מורכב ומאפשר הידרדרות שקטה של המערכת

מחר יחול יום בתי הגידול המימיים הבינלאומי, המציין את החתימה על אמנת רמסר, שעליה חתומה גם ישראל. האתגר שלנו הוא להשתמש בטכנולוגיה המתקדמת לא כדי לדחוק את הטבע, אלא כדי לשקם זרימות ולהשיב לנחלים את חוסנם. לציבור תפקיד קריטי בדרישה שנחלינו לא יהיו מפגעי יתושים, אלא מערכות חיים זורמות. דרישה ציבורית להגנה על משאבי הטבע כנכס אסטרטגי היא המנוע שיבטיח שהשיקום האקולוגי יהיה חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של כולנו.

בחודש פברואר מזמינה רשות הטבע והגנים את הציבור לפעילויות חווייתיות בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע, להיכרות מקרוב עם בתי הגידול המימיים.