אנטישמיות קיימת, אבל אסור לה לתת לה להגדיר אותנו

אני לא אוהבת להדריך על אנטישמיות. לא רוצה לבנות זהות סביב מי ששונא אותי, לייצר תחושת מצור או קורבנות. לא אוהבת לדבר על תופעה מסוכנת שאני בעצם לא לגמרי מבינה - למרות שנים של עיסוק בנושא. אני אוהבת לחנך על ניצחון הרוח, לספר על מעשי התנגדות ומרד, על חסידי אומות עולם, על איך שורדי השואה הצליחו לבנות לעצמם חיים ואיך אפשר לצמוח מתוך טראומה ועדיין להאמין "גם באדם, גם ברוחו, רוח עז".

לפני 2006, בטרם החלה כהונתו הראשונה של טראמפ, כשהייתי מדריכה צעירים ובני נוער מארה"ב, הייתי שומעת משפטים כמו "זו לא אנטישמיות, זו בורות". ככה הם הסבירו לי ולעצמם מקרים שבהם זרקו להם כסף על הרצפה וציפו שהם יאספו אותו, "כי ככה יהודים עושים, לא? אתם לא יכולים לא לרדוף אחרי כסף". כשהייתי שואלת אותם אם הם היו קוראים לאירועים מקבילים נגד אפרו־אמריקנים בארה"ב בורות או גזענות, היה נחשף הסטנדרט הכפול. הקושי להבין את האנטישמיות כתופעה גזענית ספציפית ליהודים ברור, אבל עיסוק בו יכול לשמש כלי שמדרבן אותנו להיאבק בכל גילוי של גזענות, גם כשהוא מופנה כלפינו וגם כשהוא לידנו.

יש העושים שימוש באנטישמיות כדי להצדיק ולהשתיק, אבל אי אפשר להתעלם, ובוודאי לא להכחיש. יש אנטישמיות, היא מעצבת קהילות יהודיות בעולם וגם את מדינת ישראל. עלינו להחליט איך מתמודדים עם מה שזה עושה לנו בנפש ובזהות.

לפני שנה הדרכנו קבוצה של צעירים יהודים מיוון. אחת המדריכות אמרה לקבוצה שלדעתה הביקורת שיש להם על הקהילה היהודית שלהם ועל מדינת ישראל מושפעת מהפנמת האנטישמיות שהם חשופים לה באופן יומיומי. זה חידד לי שהקושי נמצא ביכולת לשמוע ולהפנים ביקורת בלי להיסחף למחוזות השנאה העצמית. קשה להישאר בדיאלוג ולא לבחור באחד הקצוות, או להיאטם לגמרי או לאמץ את הביקורת בלי להכיר במניעים האנטישמיים שלה. העולם מתייחס ליהודים ולמדינתם באופן שונה מהאופן שבו הוא מתייחס למדינות לאום אחרות.

בחנוכה האחרון הדרכתי בני נוער אוסטרלים מביה"ס היהודי "עמנואל" בסידני. זה היה אחד הסיורים הקשים שהדרכתי: בשיאו נערות ונערים בני 17 התבשרו על הרצח שהתרחש בקהילה שלהם. באמצע גטו ורשה, ליד ביתו של המשורר היהודי־פולני ולדיסלב שלנגל, בקור של כמעט אפס מעלות, קראנו את שירו "ניהיל נובי" (אין חדש). השיר מתאר את הסתירות הפנימיות שבטענות האנטישמיות, לפני 80 שנה וגם כיום.

בני הנוער האוסטרלים התחברו מאוד לשורה הסוגרת בשיר: "ומה על כך אני?... חי. נכון, לא נעים? אפילו חרפה. ואני דווקא. כידוע. יהודי". העיסוק באנטישמיות בפרט, ובזיכרון השואה בכלל, נותן כוחות ליצירת זהות מעמיקה ומורכבת. ביום השואה הבינלאומי ראוי להזכיר לעולם שהשנאה ליהודים, כמו כל תופעה גזענית, היא חבית חומר הנפץ שמשתיק את ההמון. היא מסוכנת, גם לנו כיהודים וגם לעמים שמושפעים ממנה.

הכותבת היא רכזת תחום מסעות באנגלית במרכז ההדרכה "המעורר" ומדריכת קבוצות יותר מ־25 שנים