רוג’ר ווטרס - דיי כבר, עייפת

בסוף השבוע האחרון התראיין רוג'ר ווטרס סולן להקת ה'פינק פלויד' לתקשורת. כשנשאל על איראן אמר ווטרס כי "אנחנו יודעים שהם (האיראנים) לא רוצים את השאה בחזרה", לטענתו הדברים מבוססים על מחקרים שערך. אך בפועל חזר ווטרס על המנטרה המוכרת:
המחאה שנראית ברחוב באיראן איננה “טהורה”, הסבל מנוצל בידי המערב, והאויב האמיתי הוא האימפריאליזם.

זה נשמע מתוחכם. זה נשמע ביקורתי זה בעיקר נשמע כמו מי שלא למד כלום. כמו מילאניל צעיר שצורך תקשורת רק דרך הטיק טוק במקרה הטוב, פסק רויטרס כי המחאה מנוצלת.
בערוצי הרשתות החברתיות המתנגדים למשטר האייתאלות, ולא, לא רק בשוליים- הביקורת על ווטרס הייתה חריפה, לעיתים בוטה. לא מתוך הערצה נכזבת, אלא מתוך זיהוי ברור של צביעות. הביקורות לא איחרו להגיע כשצעירים איראנים מכל העולם כתבו בפשטות:
"האייתאולה רוג'רס מאבד את זה"
והיו אף מי ששאלו אם הוא נמצא במערכת יחסים קרובה עם חמינאי.

הרחוב האיראני לא קנה את המסגור של ווטרס. להפך. הוא זיהה בו משהו עמוק ומעליב יותר: מחיקה. מחיקה של חוויית חיים, של אלימות יומיומית, של נשים שמוכות ונעצרות, של צעירים שנעלמים- בשם ניתוח גיאו־פוליטי שמתרחש מרחק פיזי (ומנטלי) של אלפי קילומטרים משם.
אבל הביקורת לא נעצרה בווטרס. היא גלשה מיד לשאלה רחבה יותר:
למה המערב בוחר אילו מחאות “נספרות” ואילו הופכות פתאום לבעייתיות?

האיראנים ברשת מזהים היטב את הדפוס:
יש מחאות שמקבלות חיבוק מוסרי מיידי- ויש מחאות שברגע שהן לא משרתות את הנרטיב הנכון, הופכות ל”מורכבות”, “לא ברורות”, או “מנוצלות”.
אותו מערב שממהר לדבר בשם זכויות אדם, יודע גם לשתוק, להסביר, או להסיט מבט כשזה פחות נוח פוליטית (או כלכלית במקרה של ממשלות שבחרו להגיב למחאות שדוכאו באכזריות גדולה כל כך בלשון רפה).

ווטרס, במובן הזה, אינו חריג. הוא סמל. סמל לשמאל מערבי- ה WOKE שבוחר לו את המוסר הסלקטיבי והאויבים ובדרך, מוכן להעניק הנחות למשטרים שמדכאים עמים שלמים, כל עוד הם עומדים “בצד הנכון” של המפה.

האיראנים שמבקרים אותו ברשת אינם תמימים. הם יודעים היטב מהי התערבות זרה, ומהי טראומה היסטורית. אבל הם גם יודעים לזהות מתי הביקורת על המערב הופכת לאליבי לדיכוי. ומבחינתם, זה קו אדום.

וברקע- גם ההקשר הישראלי מהדהד. האיראנים רואים איך מחאות, אלימות, וסבל אזרחי זוכים ליחס שונה בתכלית, תלוי בזהות השחקן. איך מוסר הופך גמיש, ואמפתיה לסלקטיבית. הם אולי לא מדברים על זה תמיד במפורש, אבל התחושה ברורה:
העיקרון או העובדות פחות חשובות מהפוזיציה.
לכן התגובה לווטרס הייתה כל כך חדה. לא משום שהוא אמר משהו חדש - אלא משום שהוא מגלם את העייפות מהשיח המערבי כולו. שיח שמרבה לדבר על צדק, אך בוחר אותו בקפידה.
והמסר מהרחוב האיראני חד מתמיד: אל תשתמשו בנו כדי לנהל ויכוח עם המערב.
אל תלבינו את המדכאים שלנו בשם מאבק עקרוני אחר.
ואם כבר מדברים על מוסר- תתחילו מלהקשיב או בכלל להכיר עובדות.
רוג’ר ווטרס אולי עדיין חושב שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה.
אבל האיראנים, ב־2026, כבר לא מחפשים מטיפים ובטח שלא מי שיהפוך או ישתמש בסבל שלהם לכלי המשרת נרטיב שלא נוגע אליהם בכלל.

דנה שמח היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה על מחאת האזרחים באיראן מאז המהפכה ועד היום.