"בוקר טוב", כתבה לי נ', תומכת ופעילה באגף המיליטנטי של המחאה נגד הממשלה, "מדברים בימים האחרונים הרבה על כך שבמקרה של הפסד, ביבי לא יפנה את ראשות הממשלה. איך תגיב אם זה יקרה במציאות? ואל תברח עם תשובה מתחמקת".
ביקשתי את רשותה לצטט והיא ענתה "בשמחה. למה לא. יחד עם התשובה שנתת לי". השיחה הזאת מדגימה היטב את מה שמתרחש במגוון סוגיות בקרב פעילי המחאה.
מאין הגיע אותו ייחוס כוונות זדון אנטי־דמוקרטיות ליריב הפוליטי, שלא לומר לאויב הפוליטי, למחנה הלאומי?
פרופ' מני מאוטנר, במאמרו החשוב "שנות השמונים שנות החרדה", מתאר בפירוט רב את החרדה של מחנה שלם בעקבות עליית המחנה הלאומי לשלטון, מה שיביא לכאורה לקץ הדמוקרטיה ולעלייתו כביכול של שלטון פונדמנטליסטי דתי וכיוצא באלה. חלפו כמה עשורים מאז וכלום לא השתנה בשיח, ממש אותן מילים. מאוטנר מדייק היטב בהתייחסו לחרדה ולא לפחד. פחד הוא ממשהו מוגדר, וכאשר גורם הפחד נעלם, גם הפחד נעלם. חרדה, לעומת זאת, היא הלך רוח ונפש, ולכן איננה זקוקה לגורם מוגדר ומפחיד. במקרים רבים היא מדומיינת לחלוטין.
בקרב אנשי המחאה, במיוחד המיליטנטים שבהם, החרדה מביאה לכך ש"מדברים בימים האחרונים". ובגלל שהם מדברים על כך שתוצאות הבחירות לא יכובדו, ברור להם שזה תרחיש אפשרי. כל זאת, כאשר אין אחיזה מינימלית במציאות, סימן קל שבקלים שמישהו עומד לא לכבד את תוצאות הבחירות. כלום. אבל יש שם חרדה, ורק בגללה תומכי המחנה הלאומי נדרשים לא לברוח מהטענה המופרכת "עם תשובה מתחמקת".
אבל בכוונת מכוון לא אענה כאן על השאלה, מכיוון שלאחר כמה דקות הבנתי שהעובדה שעניתי לה את התשובה המיידית, המתבקשת והברורה - היתה טעות קשה. מדוע? האם הייתי עונה על השאלה אם אני מתכוון לרצוח מישהו? כאשר אני או מי שמשתייך למחנה הלאומי עונה אוטומטית ובטבעיות על השאלה - בעצם העובדה שעניתי, חיברתי את עצמי בדרך כלשהי אל אותה אפשרות מופרכת.
שהרי אם התשובה היא חד־משמעית וברורה לחלוטין מכיוון שהשאלה עצמה מופרכת וחסרת כל היגיון, מדוע בכלל לענות עליה? זו לא התחמקות, אלא אמירה שהצגת השאלה ההזויה היא לא יותר מביטוי מופרך לחרדה שלא אני אחראי עליה ושמנסה לחבר אותי לאותה הזיה.
אבל למען האמת, זה לא לגמרי מופרך שאפשר לא לקבל את תוצאותיהן של הבחירות בצורה אנטי־דמוקרטית. יש שיטות מתוחכמות להימנעות מקבלת התוצאות, שהלכו והתפתחו, הלכו והתעצמו עם השנים. לדוגמה, לקבוע באופן חסר תקדים, באמצעות פסיקה, שהתרחשה "מהפכה חוקתית", להתחיל לפסול חוקים, ולאחר מכן בקפיצת מדרגה לפסול גם חוקי יסוד.
אחר כך אפשר לקבוע שכאשר בחוק כתוב שראש הממשלה "רשאי" לפטר שר, יש מקרים שבהם הוא "חייב" לעשות זאת. אומנם כתוב בחוק שאדם לא יכהן כשר רק לאחר שנמצא אשם, אבל אנחנו נחייב את ראש הממשלה לפטר אותו כבר בשלב הגשת כתב האישום (הלכת דרעי־פנחסי).
רגע, זה לא הסתיים, בשבוע שעבר התברר שגם זה לא מספיק.
כעת נדרוש מראש הממשלה לפטר שר גם בלי שמתנהל נגדו שום הליך משפטי. ובכלל, בואו נמציא את רעיון "שומרי הסף" ונקבע שהם בכלל לא צריכים לייצג את הממשלה הנבחרת ואת מדיניותה, אלא את "האינטרס הציבורי" העמום, המופשט והמעורפל, דהיינו את מה שאנחנו נקבע כאינטרס ציבורי.
וכל זה יופעל עם אינספור עתירות שבית המשפט יקבל אותן תמיד ויוציא בצרורות אינספור צווי ביניים ועל תנאי.אני פטור מלשאול את נ' אם הם יכבדו את תוצאות הבחירות, הם כבר לא מכבדים אותן.
פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו