טרגדיה בירושלים חשפה את הכשל העמוק בחינוך לגיל הרך

שני תינוקות מתו ועשרות נפגעו. לא בתאונת דרכים ולא ממחלה נדירה, אלא במסגרת חינוכית לגיל הרך שפעלה ללא רישיון וללא פיקוח. מדובר בטרגדיה מטלטלת, שמחייבת הסתכלות רחבה ומפוכחת על מצבה של מערכת החינוך לגילאי לידה עד 3, הגילאים המוזנחים ביותר במערכת החינוך שלנו.

אלפי מעונות יום פועלים ללא רישוי ופיקוח סדיר. כ־200 אלף פעוטות שוהים במסגרות שאינן מפוקחות כלל. למדינה אין מיפוי מלא של המעונות שפועלים, אין תמונת מצב עדכנית, והאחריות על התחום מפוצלת בין גורמים שונים. זה מקשה על יצירת מדיניות סדורה, על אכיפה רציפה ועל קביעת סטנדרטים.

לצד הפיקוח החסר, ישנן דרישות נמוכות עד כאב שמציבה המדינה: מעט מדי מחנכות על הרבה יותר מדי פעוטות. לפי התקן, מעון יכול לכלול עשרים תינוקות עד גיל שנה, ביחס של מטפלת אחת לשישה תינוקות. אם הפעוטות מעל גיל שנה, היחס הוא מטפלת אחת לתשעה פעוטות(!). ברור שמחנכת אחת לא יכולה לתת תשומת לב אמיתית לכל פעוט, כל שכן לחלץ את הפעוטות בזמן חירום.

פערים משמעותיים קיימים גם בתחום ההכשרה. מחצית מהמחנכות בגיל הרך לא עברו הכשרה מקצועית ייעודית. מדובר בעבודה מורכבת, פיזית ורגשית, הכוללת אחריות כבדה לשלומם של פעוטות במשך שעות ארוכות. בהיעדר הכשרה מחייבת, ליווי מקצועי ויחסי תקינה, קשה להבטיח זיהוי מוקדם של מצבי סיכון. זו אינה שאלה של מסירות אישית, אלא של מערכת שלא מספקת תנאים בסיסיים לפעולה בטוחה.

השוואה בינלאומית של התקציבים המושקעים בגילאים אלו מחדדת את עומק הבעיה. בשנת 2019 השקיעה ישראל כ־1,076 דולר בשנה בכל פעוט, לעומת יותר מ־11 אלף דולר בממוצע במדינות המפותחות. בעוד מדינות רבות רואות בגיל הרך שלב קריטי בהתפתחות הילד ובסיס לצמצום פערים חברתיים בעתיד, בישראל ההשקעה נותרת מצומצמת ומתמקדת בעיקר בסבסוד חלקי להורים, בלי בנייה של מערכת איכותית, מפוקחת ואחידה.

משפחות רבות, בעיקר בפריפריה ובחברה החרדית, נאלצות לבחור במסגרות שאינן עומדות בסטנדרטים הנדרשים, משום שאין חלופה נגישה. אלו אינן בחירות ערכיות, אלא אילוצים יומיומיים של הורים המבקשים מסגרת לילדיהם אך מגלים שהאפשרויות מוגבלות.

כבר שנים אנו מתריעים על הנזק שגורמת המערכת הקיימת לדורות העתיד שלנו. נדרש שינוי תפיסתי ותקציבי עמוק. המדינה חייבת לערוך מיפוי מלא של כלל המסגרות, הסדרה של המקצוע, החלת רישוי ופיקוח אפקטיביים, שכר ראוי למחנכות והכשרה מחייבת שלהן, לצד תקינה ראויה. סבסוד לבדו אינו יוצר מערכת בטוחה.

מותם של שני התינוקות בירושלים הוא תזכורת כואבת למחיר של היעדר מדיניות כוללת. זהו רגע שמחייב שינוי כיוון. מעבר מהתמודדות נקודתית להסדרה אמיתית של התחום כולו, כדי להבטיח שכל פעוט בישראל יימצא בידיים טובות, במסגרת בטוחה, מפוקחת ומפתחת.