כשהתבשר ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל על הניצחון שנחלו הבריטים בקרב אל־עלמיין בנובמבר 1942, קרב המסמל נקודת מפנה במלחמת העולם השנייה, שבו התהפך הגלגל בדרך לניצחון בעלות הברית על הנאצים, הוא הגיב באומרו: "זה אינו הסוף (של המלחמה), אין זו אפילו תחילת הסוף, אבל אולי זהו סוף ההתחלה".
ומה שהיה נכון אז - נכון גם היום לגבי איראן. השינוי בדרך והוא עוד יגיע לטהרן, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך ויידרש זמן, ובעיקר יידרשו נחישות והתמדה של האיראנים ושל העולם החופשי, עד שיקרה השינוי המיוחל.
האירועים הדרמטיים של השבועיים האחרונים הם בלא ספק חסרי תקדים. השוני בין מה שאנו עדים לו היום באיראן לבין העבר, נעוץ בשילוב העשוי להתברר כקטלני עבור המשטר בטהרן, ואם לא היום - אז מחר: שילוב בין מחאה עממית רחבת־היקף הנראית יותר ויותר כהתפרצות של הר געש, ובין נשיא אמריקני נחוש שהוכיח רק לאחרונה שהוא אינו רק מדבר אלא גם עושה.
המחאה באיראן שוב אינה מחאה מוגבלת ומקומית של מגזר בודד בחברה האיראנית. הפעם נראים ברחובות צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, סטודנטים, סוחרים ואנשי הצווארון הכחול. כל אלו חשים שאין להם עוד מה להפסיד, ואף מוכנים לסכן את חייהם כדי להביא להפלת המשטר השנוא. ומנגד ניצב נשיא אמריקני המאמין שההתגייסות למען המפגינים באיראן היא הדבר הנכון לעשותו.
קשה מאוד לנבא מה ילד יום באיראן, מכיוון שמדובר בניסיון לחזות את החלטותיו ומעשיו של אדם בודד בבית הלבן, הנשיא טראמפ, ואת החלטותיו ומעשיו של האדם הפרטי ברחוב באיראן. ניסיון כזה נכשל פעם אחר פעם בעבר - למשל, במהלך מהפכות האביב הערבי, עת המוני מפגינים שיצאו לרחובות, לפעמים בהחלטה של רגע, הפילו משטרים שנחשבו כאיתנים ויציבים ואף חסינים בפני כל פגע.
אבל צריך לזכור שנקודת הפתיחה של האירועים באיראן היתה מבצע עם כלביא, שבמהלכו נזהרה ישראל, ובעקבותיה גם ארה"ב, שלא לפגוע בעם האיראני, אלא למקד את המכות שהנחיתו על המשטר בראשיו וביכולות הצבאיות שלו.
במהלך המבצע התברר שהמשטר האיראני, שהילך אימים על בני עמו ועל סביבתו ואיים גם על ישראל, אינו אלא נמר של נייר שאינו מסוגל להגן על איראן וגם לא על עצמו. ובכל זה היה כדי לשבור את מחסום הפחד מפני המשטר בקרב הציבור באיראן.
מכאן שאין כל בסיס לטענה שלפיה מכה על איראן תביא את האיראנים להתייצב מאחורי המשטר השנוא עליהם כל כך. נהפוך הוא, יש להניח שכל מכה שתונחת על איראן תהיה עבור האיראנים מקור של עידוד והשראה, ותלבה את אש המרי והמחאה ברחובות איראן.
ואחרי כל זה, צריך לסמן לעצמנו ולבעלי בריתנו מטרה שאין בלתה, והיא הפלת המשטר בטהרן. שהרי אחד הלקחים של ישראל מאירועי 7 באוקטובר הוא לא לאפשר לאויב להתבסס ולהתעצם לאורך גבולותינו, ובמקום זאת להתמודד עם הסכנה ולחסלה כשאנו מזהים אותה. זהו לקח שנכון לא רק לגבול הצפון או הדרום, למול חיזבאללה או חמאס, אלא גם למול איראן המרוחקת מאיתנו מרחק של אלפי קילומטרים.
המשטר האיראני הוכיח לאורך ארבעת העשורים האחרונים שאין אויב מסוכן, נחוש והחלטי ממנו לישראל. מטרתו ברורה - השמדתנו, והוא מתמיד במאמץ להשיג מטרה זו באמצעות בנייה של עוצמה צבאית ויכולת טילית וגרעינית. לזכותו ייאמר שהוא אינו טורח להסתיר את כוונותיו אלו, אלא מכריז עליהן מעל לכל במה.
כל ניסיון להידבר עם משטר זה, להגיע עימו להסכמים ולהבנות, או אף לפגוע בו, לא הביא להאטה, ובוודאי לא לעצירה, של המסע אל הטילים והגרעין בתוכנית להשמדת ישראל. ולכן אם ישראל חפצת חיים, היא צריכה לקוות וגם לפעול לנפילתו של המשטר בטהרן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו