חידוש חוק זכויות הרכישה בדיור הציבורי הוא טעות פופוליסטית יקרה. בימים אלה מקודמת בכנסת הצעה לחידוש חוק "זכויות הרכישה" בדיור הציבורי - חוק המאפשר לדיירי דיור ציבורי לרכוש את דירותיהם בהנחות גדולות של קרוב ל־90%.
מדובר במהלך פופולרי לכאורה, אך כזה שעלותו החברתית והכלכלית גבוהה מאוד, ותועלתו מוטלת בספק. עיון מעמיק בנתונים מלמד כי לא מדובר במדיניות רווחה, אלא בהעברת הון רחבת היקף אל קבוצה מצומצמת, על חשבון כלל הציבור ועל חשבון הזכאים החלשים באמת.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, רכישת דירה ציבורית אינה "מעניקה" לדייר קורת גג חדשה - דיירי הדיור הציבורי נהנים, ברוב המוחלט של המקרים, מביטחון מגורים לכל חייהם. בפועל, זכויות הרכישה מעניקות בעיקר זכות הורשה משופרת, כלומר מתנה כספית גדולה ליורשים של אותם דיירים, שמעמדם הכלכלי כיום בדרך כלל אינו שונה מזה של בני גילם באוכלוסייה הכללית.
המספרים מדברים בעד עצמם. לפי נתוני מבקר המדינה, בשנים 2014-2019 נמכרו כ־10,000 דירות ציבוריות בהנחה מצטברת של כ־3.2 מיליארד שקלים. במונחים עדכניים, מדובר בהנחה ממוצעת של קרוב לחצי מיליון שקלים לדירה - סובסידיה אדירה לכל רוכש. זוהי העברה תקציבית בקנה מידה חריג, המוענקת ללא שום בחינה עדכנית של מצבם הכלכלי של הנהנים ממנה.
מעבר לשאלת העלות, יש כאן בעיית צדק מהותית. מכירת דירות ציבוריות מיטיבה עם מי שכבר הצליחו להיכנס למערכת לפני עשרות שנים ועם יורשיהם, ופוגעת במי שממתינים כיום בתור - אוכלוסייה חלשה יותר, שנמצאת בקריטריונים מחמירים בהרבה. כל דירה שנמכרת מצמצמת את מלאי הדיור הציבורי ומאריכה את זמני ההמתנה, ובכך מעמיקה את אי־השוויון בין "זכאים ותיקים" לבין זכאים חדשים.
גם במישור התמריצים הכלכליים, המדיניות בעייתית. הבטחה סמויה להטבה של מאות אלפי שקלים מעודדת אנשים להמתין לדיור ציבורי גם כאשר פתרונות אחרים - כמו סיוע בשכר דירה - עשויים להתאים להם יותר. מי שכבר קיבל דירה ציבורית נוטה להיאחז בה בכל מחיר, גם כאשר היא אינה מתאימה עוד לצרכיו מבחינת מיקום, גודל או מצב תחזוקתי. כך נפגעת הניידות, נפגעת היעילות, והמערכת כולה נתקעת.
לעיתים נטען כי גם אם יש כשלים, מדובר במדיניות מקובלת בעולם. אלא שהאמת הפוכה. ברוב המדינות המתקדמות המגמה היא לצמצם שהות בדיור ציבורי כאשר מצבם הכלכלי של הדיירים משתפר, ולא לעודד רכישה מסובסדת. מדינות כמו צרפת, הולנד, אוסטרליה וניו זילנד מפעילות מנגנונים של בדיקת זכאות תקופתית, העלאת שכר דירה בהתאם להכנסה, או הגבלת משך השהות - הכל במטרה לפנות דירות למי שזקוקים להן יותר.
רבקה היא אם חד־הורית שזכתה לפני 20 שנה לדיור ציבורי כשילדיה היו בני 14, 15 ו־16. כיום ילדיה עובדים בהייטק, בהוראה ובמכירות, ומתפרנסים בכבוד. אמם, כיום בת 60, תגור בדיור ציבורי עד סוף ימיה. האם יש הצדקה שבפטירת אמם יזכו שלושת ילדיה לדירה בשווי הנחה של כחצי מיליון שקלים על חשבון משלמי המיסים?
הוויכוח סביב חידוש החוק אינו ויכוח רגשי אלא כלכלי־חברתי: האם נכון "להשקיע" מיליארדי שקלים רבים של כלל הציבור במתנות הון לקבוצה קטנה של יורשים שברובה אינה עומדת בשום קריטריונים לסיוע, או להפנות את אותם משאבים יקרים למטרות ראויות יותר? התשובה, לטעמנו, ברורה.
חידוש חוק זכויות הרכישה אינו מדיניות רווחה חכמה, אינו צודק ואינו יעיל. דווקא אי־חידוש החוק יאפשר ניהול אחראי יותר של מלאי הדיור הציבורי, חלוקה הוגנת יותר של משאבים וסיוע רחב ומשמעותי יותר לאזרחים שזקוקים לכך באמת.
ד"ר מיכאל שראל הוא ראש פורום קהלת לכלכלה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו