ביום חמישי שעבר בוצע ניסיון שיגור כושל של חמאס, וכך נראו הדיווחים השונים: "אחרי ירי הרקטה של חמאס: צה"ל תקף בצפון הרצועה", "מטוסינו תוקפים כעת ברצועת עזה בתגובה לשיגור הרקטה הבוקר", "צה"ל תקף את המשגר בסגירת מעגל מהירה". האמת, עם יד על הלב - לא מזכיר את הכותרות מלפני 7 באוקטובר?
מובן שלא הכותרות הן הנקודה כאן, אלא המדיניות. ועם כל הכבוד לציפיות ולתקוות לנפילת המשטר האיראני הרצחני, מתגבר החשש שמתחילה להישכח מעט המשמעות של הישארות חמאס לצידנו.
ייאמר מייד שאין הכוונה לומר שאין חשיבות מכרעת להתפתחויות מול איראן. העיניים נשואות כבר קרוב לשבועיים לעבר המתרחש באיראן עם הציפייה שאולי, אולי הפעם זה יקרה סוף-סוף, ונזכה לראות בנפילת משטר הטרור והרצח הזה, האחראי לכל טבעת הטרור סביב ישראל. אין צורך להסביר עד כמה משטר פונדמנטליסטי אפל על סף השגת נשק גרעיני הוא איום בלתי נסבל מבחינת ישראל.
ולמרות זאת, יש חשיבות מכרעת לא פחות למה שקורה עם חמאס כעת ולסוגיית מעמדו של הארגון בעתיד. רבים מהפרשנים מציינים כמעט תמיד את עובדת היותה של איראן סוגיה קיומית, בוודאי בהנחה שתוכל להשיג נשק גרעיני, בעוד חמאס לא מתקרב להיות בעיה קיומית, בוודאי לא לאחר המכות שספג.
אכן מי שמתמקד בספירת כלי נשק ובעוצמתם ובהערכת יכולות צבאיות לא יכול להימנע מהמסקנה בדבר הפער העצום בין האיום הפוטנציאלי האיראני לבין האיום מכיוון חמאס. אולם זו זווית ראייה צרה מדי וממוקדת יתר על המידה בטווח הקצר והמיידי. למשוואה הצבאית שעניינה יכולות הפגיעה בישראל חובה להכניס את ההיבטים התרבותיים, הסמליים, הזהותיים.
ב-7 באוקטובר ביצע חמאס את הטבח הברברי שלו תוך כדי השפלתה של ישראל כמדינה ריבונית והעמדתה באור, וליתר דיוק בחושך, של מי שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה מפני הזוועות הגרועות ביותר שניתן היה לדמיין. הטבח עורר במהירות ובהיקפים עצומים את האנטישמיות בצורותיה האפלות ביותר. אמנם ישראל התעשתה במהירות מהכשלים החמורים, פגעה קשות בחמאס ובכל רצועת עזה, ובתוך כך שינתה מן היסוד את כל מאזן הכוחות במזרח התיכון.
ישראל תהיה נתונה ללחצים בינלאומיים, לאיומי ביה"ד בהאג ולאילוצים שתהיה חייבת להתחשב בהם. אבל אסור לרגע לוותר על המדיניות העקרונית של השמדת חמאס
אולם מאזן הכוחות, עם כל חשיבותו, אינו מאזן הזהות במובנה העמוק. מאז 7 באוקטובר מרחפת בחלל האוויר הערבי והאסלאמי השאלה מה באמת יקרה למי שהעז לעשות כך לישראל? עד לאותו יום מעטים מאוד האמינו שטבח כזה בכלל אפשרי לביצוע. ולאחר שהתרחש, אין שאלה חשובה יותר מהשאלה מה יקרה לא רק למבצעי הטבח בפועל, אלא גם למתכנני הטבח במעגלים הרחוקים, למנהיגיו ולמעגלי תומכיו השונים.
בהדרגה עברה ישראל מאמירות מפורשות בסגנון "זכור את אשר עשה לך עמלק" לאמירות מרוככות יותר דוגמת ההבטחה שהחמאס יפורז מנשקו, אך יוכל ככל הנראה להישאר באיזושהי מתכונת ארגונית ללא נשק. או אולי האמירה שחמאס לא יישאר כגורם שלטוני, מה שמשאיר בערפל את האפשרות שיישאר כגורם כלשהו לא שלטוני. אבל ההמתנה בעולם המוסלמי - ממרוקו ועד פקיסטן - לראות מה יקרה לחמאס, לא פסקה לרגע.
זו אחת השאלות הקריטיות, אם לא השאלה הקריטית ביותר לטווח הארוך. ולכן ישראל חייבת לחזור לדבר במונחים ברורים מאוד של השמדת חמאס. כן. השמדה. חמאס קיים פירושו שמותר ואפשר לעשות ליהודים הכל. אין ספק שישראל תהיה נתונה ללחצים בינלאומיים שונים, לאיומי בית הדין בהאג וכיוצא באלה אילוצים שהיא תהיה חייבת להתחשב בהם. אבל אסור לרגע אחד לוותר על המדיניות העקרונית של השמדת חמאס. ומעשית, החשבון חייב להישאר פתוח, שכולם יידעו שהוא פתוח, וכשיגיע היום והנסיבות יאפשרו - נסגור את החשבון. לא נשכח.
פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו