"לא תיתכן מדינה בלי כוח": יש מחלוקת ציונית הולמת

על אף השנאה הפעורה בין המחנות בישראל, אנו נמצאים בתקופה של הסכמה לאומית רחבה על הסוגיות המרכזיות שאתגרו את התנועה הציונית מימיה הראשונים. לשם כך אבקש שנחזור כמה שנים אחורה.

לפני כמאה שנים החלה להתגבש תנועה פוליטית שביקשה רוויזיה בתנועה הציונית ואלטרנטיבה לזרם המרכזי בציונות. באחד ממפגשי ההקמה של המפלגה הרוויזיוניסטית הציג מייסדה, זאב ז'בוטינסקי, שלושה עיקרים: דרישה תקיפה להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; כלכלה ליברלית; חידושו של כוח צבאי יהודי.

שניים מעיקרים אלו זוכים להסכמה רחבה כבר לא מעט שנים. מדינה יהודית הוקמה והמפלגות הציוניות שמחות על כך. בדומה לכך, גם הרעיונות של כלכלה חופשית וחברה ליברלית זוכים להסכמה רחבה מימין ומשמאל, והדיון החברתי נע על מידת האחריות החברתית הנדרשת מהמדינה. קריאה בכתביו של ז'בוטינסקי תראה כי המרחק בין הניצים אינו גדול, ז'בוטינסקי דורש מהמדינה אחריות חברתית רחבה בתחומי החינוך, הדיור, הרפואה, ואף דאגה לחיים בכבוד לכל אזרח במלבוש ובמזון.

אם כן, נותרנו עם כוח צבאי, שבימים אלה מקבל טוויסט מפתיע. עשרות שנים אחרי מותו של ז'בוטינסקי הציג מנחם בגין את מורו ורבו כמייסד הציונות הצבאית. בחירה זו אינה מקרית. בגין, בכובעו כתלמיד, הבין היטב כי "לא תיתכן מדינה בלי כוח", אולם כוח חיוני להקמת המדינה.

על כן, תלמידיו של ז'בוטינסקי עמדו על כך שאמרתו של קלאוזביץ ש"מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", היא נכונה אך חלקית; ההיסטוריה היהודית היא עדות לכך שאין מדיניות בלי צבא, וזאת משום שאין עצמאות ואין ריבונות ללא כוח צבאי. על ההבנה הזו חזר בנימין נתניהו לאחר הסכמתו לשתי מדינות. נתניהו ציין כי הוא התכוון למדינה מפורזת, ולכן זו אינה מדינה.

השנתיים האחרונות הותירו צלקת בלב של כולנו; אך, להבדיל, גם הותירו חותם בקרב שאר יושבי תבל, והיום ההכרה כי לא ייתכן כוח צבאי בגבולות הארץ מלבד הצבא הישראלי מקובלת אפילו על מנהיגי העולם הערבי. לכן, לראשונה זה 100 שנים, יש הסכמה כי בארץ ישראל יכול להיות רק צבא עברי.

ב"קיר הברזל" כותב ז'בוטינסקי כי בעתיד יהיה ניתן לדון עם ערביי הארץ "בישות לאומית עצמית"; וכל עוד לישות הזו אין צבא, זה בסיס טוב למשא ומתן, הן לשיטת המחנה הלאומי והן ליריביו ההיסטוריים. זה לא אומר שתמו המחלוקות הפוליטיות. בהסכמי השלום עם מצרים תמך מנחם בגין באוטונומיה, אם היא תחול על אנשים ולא על שטחי הארץ; מנגד, תמכו יצחק רבין ושמעון פרס באוטונומיה על חבלי ארץ ישראל.

זה ויכוח משמעותי וחשוב, אבל הוא אינו מבטל את העובדה שלראשונה יש, בפועל, הסכמה לאומית ובינלאומית רחבה על עיקרי התנועה הציונית. זו הזדמנות שכדאי לנצל כדי לעבוד יחד מול אתגרים לא קלים שניצבים בפנינו. החרם על ישראל והשנאה העזה לישראל וליהודים, החלטת האו"ם על הצבתם של כוחות זרים עם סמכויות אכיפה ברצועת עזה, שיקומה של עזה ועוד הם אתגרים שיש להתחשב בהם, וצריך להתנהל מולם בתבונה ובהסכמה.