ביבי, תלמד את הלקח של חמינאי

כישראלים, אנו עלולים לטעות ולחשוב שההתפרצות באיראן היא בעיקר עניין אידיאולוגי או דתי, או סיפור מוכר של דיכוי חופש אזרחי ואי־שוויון לנשים.

זה נכון, אבל לא מספיק כדי להבין למה אנשים מוכנים לשלם מחיר אישי כבד ולצאת לרחובות תוך סכנת מוות ממשית. מתחת לשכבות של סמלים וזהויות מסתתרת כלכלה שמפסיקה לאפשר חיים נורמליים. כשהעומס מצטבר, הרחוב מתעורר לא בגלל חזון אלא בגלל שחיקה יומיומית, קניות שמצטמצמות, ותחושה שהמדינה עצמה הפכה יקרה מדי. זה מתחיל בשקט ונגמר בזעקה גדולה בכיכר בלילה אחד.

בדיוק שם נמצא הלקח שמופנה גם לירושלים. לא צריך להשתייך למחנה מהפכני כדי להישאב אל כעס ציבורי. מספיק לחיות בתחושה שהמשכורת נשחקת, שהחסכונות נמסים ושאין אופק לילדים. ה־OECD מזהיר שישראל היא מדינה עם רמות מחירים גבוהות מדי, וששילוב של חסמי יבוא, רגולציה וריכוזיות כמעט בכל ענף כלכלי מעלה את מחירי המוצרים והשירותים הבסיסיים. במילים פשוטות, ישראלי משלם יותר על אותה עגלה בסופר ועל אותם שירותים ממקביליו במדינות המפותחות.

והנה נקודת התורפה החברתית: לפי ה־OECD, אי־השוויון בישראל ושיעור העוני גבוהים משמעותית מהממוצע במדינות החברות בארגון. כאשר אי־שוויון ועוני חיים לצד יוקר מחיה חריג, נוצרת תחושת משחק מכור: מי שעובד קשה מרגיש שמאמץ אינו קונה ביטחון. זה מתבטא בכעס על מונופולים, על ביורוקרטיה ועל פוליטיקאים שמדברים בסיסמאות במקום לתקן את מבנה השוק. במצב כזה כל דיון על רפורמות נשמע כמו הסחת דעת, כי משיכת היתר בבנק מנצחת הכל.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה שיש פער גדול בין השכר החציוני בישראל לבין ההוצאה החודשית לצריכה (כולל שירותי דיור). במילים פשוטות, מחצית מהישראלים אינם מצליחים לכסות את הוצאות המחיה שלהם, ולווים כסף מהבנק כדי לגמור את החודש.

בהתאם לכך, ניתן לראות שהחוב של משקי הבית בישראל תפח לממדים של כמעט טריליון שקלים, כך שעלולה להיווצר סכנה שרבים מאיתנו לא יוכלו לעמוד בתשלומי ההחזר החודשיים. לא לחינם בנק ישראל הוריד את הריבית במשק לאחרונה פעמיים ברצף. מבחינה חברתית נשחק האמון במדינה ומתעוררת חרדה כלכלית.

ישראל מורכבת כיום מדור צעיר גדול שלא חווה על בשרו את משברי האינפלציה, האבטלה והקיצוצים של שנות ה־70 וה־80, דור שלא זוכר מציאות של מטבע מתרסק, תורים למצרכים והקפאת משכורות. עבור רבים מהם יציבות כלכלית נתפסת כברירת מחדל, ולא כהישג שברירי. דווקא משום כך קשה להם לזהות את הסכנה כשהשחיקה מתחילה מחדש, כשהמחירים עולים מהר מהשכר וכשהחוב מחליף חסכונות.

אל התודעה הזו מצטרפת תרבות הצריכה של העידן הדיגיטלי, שמקדשת חיים של כאן ועכשיו, רכישה מיידית ודחיית מחשבה על עתיד כלכלי, בעיקר כשהאמונה הרווחת היא שחיסכון ממושך לא יביא לאושר אלא רק אקזיט מהיר או השקעה ספקולטיבית שתשנה את החיים בן־לילה.

ולכן האזהרה לראש הממשלה פשוטה: אל תתבלבל בין יציבות קואליציונית לבין יציבות חברתית. מאז 7 באוקטובר המדינה כולה נתונה בטראומה והציבור עסוק בהישרדות ביטחונית, אך דווקא השקט היחסי עלול לתעתע, משום שהמשבר הכלכלי שנדחק הצידה עלול לחזור כפצצה חברתית.

ממשלה שמתמקדת באיומים מבחוץ בזמן שבפנים הבית מתפרק, לא שמה לב לקריסה המתהווה תחת אפה. איראן צריכה להזכיר לכולנו מה קורה כשאזרחים מאבדים אמון בכך שמחר יהיה טוב יותר מהיום.

טיפול ביוקר המחיה, בדיור ובשכר הוא מנגנון הביטחון החשוב ביותר שלנו. מי שמחכה שהלחץ הביטחוני יתפוגג, יגלה שהוא עלול להחליף צורה ולהתפרץ בדיוק ברגע שלא ציפית לו.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית