שוויון בנטל? המדינה בוחרת רק את מי להאשים

זה שנים אנו עדים למהלך דמגוגי של הנדסת תודעה קולקטיבית, המבקש לצמצם את המושג המשפטי והחברתי של "נשיאה בנטל" למדד צר ומוטה של שירות צבאי פורמלי בלבד. מהלך זה, המונע מאינטרסים פוליטיים, עושה שימוש בציבור החרדי ככלי ניגוח תעמולתי, תוך התעלמות מתרומתו החיונית והקיומית לכלכלה ולחברה הישראלית.

במקביל, המערכת מתעלמת מהמגזר הערבי - הנהנה מ"שקט תעשייתי" ומפטור דה־פקטו מחובות אזרחיות, תוך שהוא זוכה להטבות מבניות חסרות תקדים.

הדה־לגיטימציה של המגזר החרדי נשענת על תיוגו כ"נטל", אולם בחינה עובדתית חושפת תשתית אזרחית אדירה אשר הוקמה ביוזמה חרדית ומהווה עמוד שדרה למערכות המדינה. כ־16% מהעמותות הפעילות בישראל עוסקות ברווחה ובבריאות, והציבור החרדי הוא הלב הפועם של פעילות זו. ארגוני ענק דוגמת יד שרה, חסדי נעמי, זק"א, ידידים, חברים לרפואה, עזר מציון, עזרה ומרפא, זכרון מנחם, מאיר פנים, איחוד הצלה, מתנת חיים ועמותות נוספות חרטו על דגלם אוניברסליות מוחלטת. עבורם הצורך האנושי הוא הקריטריון היחיד, והם מעניקים סיוע ללא הבדל דת, גזע ומין.

יד שרה לבדו מייצר חיסכון אקטוארי למדינה, הנאמד ביותר מ־350 מיליון דולר בשנה במניעת ימי אשפוז ורכש של ציוד רפואי. מדובר בשירות אזרחי המלווה את המדינה לאורך עשרות שנים, שהמערכת הפוליטית בוחרת להשמיט ממשוואת ה"נטל".

בזמן שהאברך החרדי מקבל מלגת קיום זעומה של 720-500 שקלים בחודש (למעט משפחות נזקקות עם שלושה ילדים ויותר שמקבלות 1,040 שקלים עד חמש שנים), הצעיר הערבי נהנה ממסלול "אוטוסטרדה" לאקדמיה ולתעסוקה בחסות המדינה. סטודנט ערבי במוסד ציבורי זוכה ל"מתנה סמויה" - סבסוד שכר לימוד שנע בין 30 אלף ל־45 אלף שקלים בשנה, נוסף על מלגות קיום חודשיות. בעוד חיילים משוחררים רק מתחילים להתמודד עם בחינות הפסיכומטרי, הצעיר הערבי כבר אוחז בתואר אקדמי וממוקם בעמדות מפתח בשירות המדינה כחלק ממכסות ייעודיות של "אפליה מתקנת", וכל זאת מבלי שנשא אפילו בנטל המינימלי. מצב זה לא מונע מחלקם אף להפגין נגד צה"ל בתוך הקמפוסים, לעיתים אף בעידודם של נשיאי האוניברסיטה, כחלק מחופש ביטוי מדומיין.

גם הטיעון הפיסקאלי בדבר תרומת המיסים לוקה בהטיה מכוונת. רשויות האכיפה מעריכות כי המגזר הערבי אחראי ל־50%-40% מההון השחור בישראל. מדובר בפשיעה כלכלית ובשימוש נרחב במזומן המעקרים את יכולת הגבייה של המדינה, תופעה שלא נמצאו לה סימוכין בחברה החרדית. אף שהגיוס החרדי נמצא במגמת עלייה ועומד על לפחות 2,000 מתגייסים בשנה, הפוקוס נותר עליהם, בעוד המגזר הערבי תורם 481 מתגייסים בלבד (מתוך שנתון גיוס 2022).

לסיכום, על הממשלה להפסיק את מסע הרדיפה הנגוע במסרים אוטו־אנטישמיים נגד אחינו החרדים. יש להכיר רשמית בהתנדבות החרדית בעמותות כשירות אזרחי לכל דבר, ולהחיל חובת שירות ושוויון תקציבי מלא - גם על המגזר הערבי. אכיפה בררנית היא פשע, והעמקת השנאה לצרכים פוליטיים היא פשע חמור שבעתיים.