יש הרבה לקחים מכישלוננו להתגונן כראוי לפני שנתיים ורבע. לחצים בינלאומיים חזקים, מגובים בלחצים יוניים ושמאליים רבי־השפעה בחברה האזרחית הישראלית, הרתיעו את ההנהגה הפוליטית כולה (אולמרט, נתניהו ויריבי נתניהו) מהפעלת צה"ל להסרת האיום שעל הגבול. ההנהגה הצבאית היתה שותפה לרתיעה.
אזהרה מגבול הרצועה: האם המחדל של אוקטובר חוזר על עצמו בשנית?// אריאל כהנא
ביחד עם מפקדי הצבא, ובמידה רבה בהמרצת המפקדים, ההנהגה הפוליטית פיתחה תפיסת "תחזוקה" במקום עקירת האויב הרצחני. בניין הכוח של צה"ל היה לקוי. תפיסת ההפעלה שלו התבססה על הרתעה ועל מודיעין מתריע במקום מניעה, וההגנה שלו על הגבול היתה דלילה ורשלנית.
אבל מעל כל אלה, המסקנה החיונית מזוועות 7 באוקטובר היא שאסור לנו להתיר קשר קרקעי רציף ובלתי נשלט בין העולם הערבי (מצרים, במקרה של עזה) לבין הערבים בארץ.
אם "מתונים" כמו אש"ף־הרשות, או כנופיה אחרת כמו חמאס שגירש את הרשות מהרצועה, ירכשו שליטה דמוגרפית, ולכן ריבונית, באחד מגבולות הארץ עם העולם הערבי הרחב - יתפתח לידנו מבצר מעל לקרקע ומתחתיה, שיתקוף אותנו ברקטות ובכנופיות רצח ויהיה סיכון בלתי נסבל. זאת מסקנה גיאו־אסטרטגית שראוי שנאחז בה היטב, ולא נתפתה לחזור לזלזל בערביי הארץ לסוגיהם או להמעיט בחומרת כוונותיהם האפשריות.
מכאן נובעות פעולות חשובות שיש לבצע לא רק בגבול מצרים, אלא גם בגבול המזרחי הארוך שלנו, מעמק הירדן ועמק בית שאן ועד מבואות אילת. מבצרים אותו עכשיו, וזה דחוף והכרחי, אבל בהחלט לא מספיק. יש לנו אינטרס לאומי חיוני במפעל התיישבות המוני לאורך כל הגבול הזה, לרבות בקעת הירדן, שהיא המפרידה בין ריכוזי הערבים בשומרון לבין העולם הערבי. לשם כך אין די בשמירה צבאית על הגבול, כי כמו שראינו - לפתח חטאת רובץ. השמירה חשובה, אבל הפרדה דמוגרפית בין הגליל, השומרון, יהודה והנגב לבין העולם הערבי מחייבת מפעל התיישבות מאסיבי, ולכן עירוני בעיקרו, בשדרה המזרחית של הארץ כולה.
בשנות ה־70 היו בתנועת העבודה מי שטענו, כמו חיים בר־לב, כי די בצבא בגבול, והטיפו ל"גמילה" מתפיסת ההתיישבות הביטחונית. הם לא הבינו את מה שמובן היום: התיישבות רבתי על כל הגבולות היא הכרח ביטחוני־דמוגרפי. זאת דרישה שהוזנחה בעיקר מפאת התנוונות תנועת העבודה, ובגלל נטיית הליכוד להעדיף התיישבות בגב ההר המרכזי. אבל היא חוזרת ועולה מפני שהיא חיונית.
לא מזמן, האדריכל ומתכנן הערים ליאור כוריאל הציג בכתב העת "שילוח" תוכנית להקמת שש ערים רבות אוכלוסייה בבקעת הירדן ובערבה התיכונה: באזור בית שאן, במרחב משואה־ארגמן, באזור מעלה אפרים, במרחב ייט"ב־נעמה, במרחב אלמוג־בית הערבה ובמרחב עידן־עין חצבה. זו היתה בעבר דרישת קבוצות מחוגיה של תנועת העבודה ז"ל, למשל "הדרך השלישית" בראשות אביגדור קהלני, שהתפלגה ב־1996 ממפלגת העבודה של אוסלו; ולפניה, באמצע שנות ה־70, קבוצת "השדרה הכפולה" בהנהגת פרופ' אברהם וכמן. היו בה אישים כמו מוסה חריף ודובי הלמן, ממנהיגי התנועה הקיבוצית, אלופים לשעבר כמו יוחאי בן־נון ואורי אור, וגם אנשים מהציונות הדתית כמו פרופ' אלישע האס.
קל לבטל את תוכנית כוריאל. ההיסטוריה שלנו מלאה "ריאליסטים" שהיו בעצם רפי ידיים ומרפי ידיים. תוצאת הרפיון הזה נראית היטב בבקעת הירדן. קריית שמונה מפרפרת ולא מצליחה להתאושש מהמלחמה כאחיותיה שדרות, אופקים ונתיבות. חצור הגלילית נשכחה. ערים שהיו צריכות להיות מעצמות תיירות, כמו צפת, ראש פינה וטבריה, ועיר שהיתה צריכה להיות מטרופולין כמו בית שאן - כולן רחוקות מלהיות סיפורי הצלחה, בלשון המעטה. כל מי שיבקש את אמון הציבור בבחירות הבאות יידרש לסיים את ההזנחה ולהתחיל בהתיישבות המונים במזרח.
פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באונ' בן־גוריון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו