ציני ושפל: אנה פרנק בשירות התעמולה האנטישמית

אחרי שמפעל הפייקים האנטי־ישראלי ביקש לנכס לעצמו את ישו ולהציג אותו כ"פלסטיני" וכ"קורבן של הדיכוי הציוני", קבלו עוד עיוות היסטורי מבית היוצר של ממציאי "העם הפלסטיני".

הפעם, הזייפן התורן הוא צייר איטלקי בשם קונסטנטינו צ'רבו, שראה את הצילום המפורסם של אנה פרנק ישובה ליד שולחן כתיבה, והחליט לציירו מחדש תוך הצגתה כערבייה עטויה בכאפייה אדומה־לבנה. המסר הנבזה של היוצר, הרוקד על דם ששת מיליוני נרצחי השואה, ברור: הערבים הם קורבנות, והיהודים הם רוצחים שכביכול עושים לערבים את מה שהנאצים עשו לנו.

צ'רבו ידע היטב מה הוא עושה כשהחליט לעשות שימוש שפל וציני באחת הדמויות הסמליות ביותר של השואה. מעשה חילול הזיכרון שלו חמור מ"סתם" הכחשת שואה. מכחישי שואה "רגילים" ממעיטים בערכם של היהודים שנרצחו בידי הנאצים.

מכחישי שואה מסוגו של צ'רבו לא מסתפקים בכך - הם מכפיפים את היהודים הטבוחים לאג'נדה האנטישמית העכשווית שלהם. זה לא שונה מההחלטה של הנאצים המקוריים להפוך גם את גופות היהודים למשאב. הגרמנים הפיקו מהיהודים שרצחו סבון - צ'רבו מפיק מהיהודייה שנרצחה פלקט תעמולה אנטישמי, במטרה להרעיל בו עוד ועוד נפשות.

הטענה שמדובר ב"אמנות שמעוררת דיון" לא עומדת במבחן. אמנות אמיתית מאתגרת מחשבה, אך לא בונה את עצמה על ביזוי מתים ועל רמיסת זיכרון קולקטיבי. יש קו ברור בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין שימוש ציני בדמותה של ילדה שנרצחה כדי לזעזע, למשוך תשומת לב ולייצר כותרות. צ'רבו חצה את הקו הזה במודע וחטא בזיהום מכוון של הזיכרון.

אנה פרנק אינה בד ריק שעליו רשאים אמנים לצייר כרצונם מסרים פוליטיים אופנתיים. היא היתה ילדה יהודייה שנרדפה, הסתתרה ונרצחה משום שהיתה יהודייה. יומנה הפך למסמך אנושי אוניברסלי לא מפני שניתן להלביש עליה זהויות בדיעבד, אלא מפני שהוא מתאר בפשטות ובכנות את חוויית הרדיפה האנטישמית בשיאה. להפוך את אנה פרנק לסמל של מאבק אלים, ועוד כזה שמכוון נגד מדינת היהודים ושמרבה להכחיש, לעוות או להמעיט בערך האנטישמיות - הוא מעשה של אלימות מוסרית.

הצמדת כאפייה לאנה פרנק נועדה ליצור הקבלה מרומזת ומזויפת בין רוצחי הילדה לבין מדינת ישראל, ולהדביק ליהודים של היום אותן עלילות דם שהנאצים ביקשו להדביק להם בעבר. זוהי השוואה מקוממת, שקרית ופוגענית, שמוחקת את ההיסטוריה היהודית ומעוותת את האמת לצורכי הפצה של שנאת יהודים מודרנית. החברה האירופית, שמרבה לדבר על "זיכרון השואה" ועל חוב מוסרי כלפי היהודים, חייבת לשאול את עצמה כיצד היא מאפשרת יצירות מסוג זה, ואף מעניקה להן במה.

שתיקה לנגד מעשה כזה היא לא ניטרליות - היא שותפות בו. כל מי שמכבדים את זכר השואה חייבים לומר בקול רם וברור: את זכרה של אנה פרנק אסור לנצל. לא למחאות, לא לסמלים - ולא לשכתוב ההיסטוריה.

מכחישי שואה "רגילים" ממעיטים בערך היהודים שנרצחו בידי הנאצים. מכחישי שואה כמו צ'רבו מכפיפים את הקורבנות לאג'נדה האנטישמית העכשווית