הדרך הפכה לפרוצה לחלוטין - ומישהו ימות

ביום שבו הסכמנו להפוך את הכביש לזירת הקרב קיבלנו עלינו את מחיר הקרב. והסכמנו להפוך את הכביש לזירת קרב ביום שבו השוטרים שלנו הפסיקו לפנות חוסמים מהכביש, והשופטים שלנו הפסיקו להעניש חוסמי כבישים, והחברה שלנו הפסיקה לראות בחסימת כבישים אלימות חצופה ומופרעת.

בשתיקה הסכמנו שאם הטיעון שלך אנושי מספיק, ואם הזעם שלך מוצדק מספיק, ואם הכוח שלך גדול מספיק - הכביש הופך מרשות הרבים לאקס־טריטוריה שבה החוק לא קיים יותר וכל דאלים גבר. המקום שבו מתקיימת אחת מזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של האדם הופך למלכודת מוות ודאית, כי אין לסיטואציה הזו שום תוצאה אפשרית אחרת. אף לא אחת.

הנער עם הבייבי פייס והחיוך השובב שנגרר אל מותו מתחת לגלגלי האוטובוס לא היה אנרכיסט פורץ דרך. הדרך היתה פרוצה לחלוטין, והוא בסך הכל למד את השיטה. למד אותה מהנכים, מהמתנחלים, מהאתיופים, מהקפלניסטים, מחבריו החרדים - מכל הקבוצות שכבר שנים על גבי שנים חיזקו את הנורמה שלפיה רמה מסוימת של חוסר שביעות רצון ממדיניות הממשלה חייבת לפרוק את עצמה בצורת פקק בלתי נסבל, עדיף בנתיבי איילון.

קבוצות שכבר שנים על גבי שנים החליטו שהחירות שהם גוזלים מאלפי נהגים והעוול שהם גורמים לילדים וזקנים ונשים וגברים ששבויים במשך שעות בידי הזעם הקדוש שלהם - שכל אלו חשובים פחות מאי־הצדק הספציפי המעיב על ליבם.

קצת יותר מ־20 שנה חלפו מאז שעיתונאי "ידיעות אחרונות", יאיר לפיד אחד, כתב מאמר בשם "מישהו ימות". הימים ימי טרום ההתנתקות, ובעולם של לפיד החוסמים היו בצד הלא־נכון, ולכן היה קל להטיח בהם את האמת: שחסימת כבישים היא מסוכנת ומסכנת, שאמבולנס עלול להיתקע, שזו איוולת לתקוע זקנה חולה בפקק, וש"אף אחד לא אוהב שבריונים מנהלים את חייו".

מאז עברו הרבה מים בירקון, וח"כית מהאופוזיציה שלפיד מנהל נתפסה מדלגת בנחישות אל עבר מרכז נתיבי איילון, מוקפת אנשי ביטחון ששומרים על חסינותה. אבל לא, לא ניתן לזה להפוך לעניין מחנאי, ולא נתפתה לדון בצביעות ובסטנדרט הכפול, לא כי זה לא חשוב אלא כי הרעה החולה מתחילה כשכל צד עושה הנחות למחנה שלו. הזעם בשמאל מתעורר כשחרדים ומתנחלים חוסמים כבישים, הזעם בימין מתעורר על קפלן, ושומרת הסף מוסיפה שמן למדורה וקובעת שהפרעה לסדר הציבורי היא לא עבירה חמורה על החוק אלא "מחאה אפקטיבית".

אז הנה, המחאה אפקטיבית. אפקטיבית עד מוות. חשבנו שאפשר לנסח מחדש את כללי המציאות, וגילינו שכלי מתכת ממונע במשקל עשרות אלפי קילוגרמים עדיין מגיב לחוקי הטבע ועדיין חזק יותר מהגוף האנושי שמבקש לחסום אותו.

גילינו שמספיק רגע אחד של טעות, של שיקול דעת שגוי, של בהלה, או של חוסר סבלנות כדי שמפגן הד-מו-קרט-יה המרהיב יהפוך לאסון.

מי שנותן לגיטימציה לכאוס, מי שחוגג את יצירתו של מרחב נטול חוק ורואה בו כלי מחאה לגיטימי – הופך לאחראי לטרגדיה שהיתה, ולאלו שיבואו אחריה. המסקנה ההכרחית הראשונה ממותו הנורא של יוסף אייזנטל היא הצורך החיוני, המשותף לכל אזרח ואזרח במדינה הזו, להחזיר את כבישי הארץ לתחומה של מדינת ישראל הריבונית - ולהחזיר אל כבישי הארץ ערכים בסיסיים של זהירות וכבוד לחיי אדם.

הפקרות אינה תוכנית עבודה, גם עבור המטרה הצודקת ביותר. שום הפגנה לא שווה את גופתו של נער בן 14 נגררת מתחת לאוטובוס.

המאבק הזה שייך לכולנו - בין אם אנחנו ימנים או שמאלנים, תומכי הממשלה או מתנגדיה, חרדים או חילונים, שוחרי מלחמה או מחרחרי שלום - ואנחנו מוכרחים, אבל מוכרחים, להתגייס אליו.

או שנמות.