לא צריך להיות מומחה גדול ליחסים בינלאומיים, היסטוריון או משפטן, כדי להבין שהאמריקנים עשו את הדבר הנכון כששיגרו כוח עילית לעצור את הדיקטטור של ונצואלה, ניקולס מדורו, והביאו אותו למשפט בארצות הברית. אין צודקת ונכונה מפעולה זו, גם אם טראמפ הורה עליה מהסיבות הלא נכונות, ואין צורך בנימוקים מלומדים או בצידוקים משפטיים שיעניקו לה לגיטימציה.
אין גם כל סיבה להתרשם מגל הגינויים שנשמעו מכל עבר למהלך האמריקני, לא מצידם של מומחים ופרשנים המזהירים מפני קפיצה אל הבלתי נודע או מצידם של משפטנים המלינים על הפרת החוק הבינלאומי. ובכלל כשמדינות כמו איראן, סין ורוסיה, ולהבדיל, גם האו"ם וצרפת, מגנים אותך על מעשיך - סימן שאתה נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה.
אבל אחרי גל האופוריה נוכח המבצע המרהיב של כוח דלתא של צבא ארה"ב, צריך לחזור אל קרקע המציאות שהיא כרגיל מורכבת ומאתגרת.
מאליה מתעוררת השאלה איך דואגים לא רק לעשות את המעשה הנכון אלא גם להבטיח שיוביל לתוצאה הרצויה לטווח הארוך.
אנשים נוטים לשכוח שלא היתה מוצדקת ומתבקשת יותר מהמתקפה האמריקנית על משטר טליבאן באפגניסטן. זה העניק חסות ומקלט לארגון אל־קאעידה ובכך אפשר לו להוציא את מתקפת 11 בספטמבר שהביאה למותם של 3,000 אזרחים אמריקנים. לא היתה מוצדקת יותר גם מהמתקפה האמריקנית על משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, משטר רצחני שהשתמש בנשק כימי נגד בני עמו וביקש אחר נשק גרעיני שבו איים להשתמש נגד ישראל.
אלא שבעיראק ובאפגניסטן ביקשו האמריקנים לחזור על הצלחתם ביפן ובגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה ולבנות יש מאין אפגניסטן, וגם עיראק חדשה ואחרת.
אלא שניסיון זה לבנות אומה ומדינה באפגניסטן ובעיראק נכשל כישלון חרוץ, שהרי במזרח התיכון הנאמנות היתה ונותרה למשפחה, לשבט או לעדה, וכמובן לדת - ולא, כמו בשעתו ביפן או בגרמניה, לזהות לאומית או למדינה, מושגים שאינם קיימים כלל באזורנו.
במקרה של ונצואלה נראה שהאמריקנים למדו מהניסיון והם נחושים שלא לחזור על טעויות העבר.
הם נטרלו את ראש הנחש, מדורו, צעד הכרחי בהתמודדות עם משטר דיקטטורי המתקשה לתפקד ולהתאושש כשמנתקים את הראש מהגוף.
בה בעת הם נמנעו מכיבושה של ונצואלה בידי כוחות צבא אמריקניים, ותחת זאת בחרו להישען על הסדר הקיים. היינו, על מה שנותר ממשטרו של מדורו שאמור להבטיח את היציבות במדינה ולשרת את האינטרסים האמריקניים.
כך אגב נהגו האמריקנים גם בסוריה שבה בחרו להישען על אחמד א־שרע, שהרי כפי שהסביר טראמפ הוא האדם הנכון במקום הנכון, ורק בן אדם כמוהו עם עבר כשלו יכול לשלוט במדינה בעייתית כמו סוריה.
כשפלשו האמריקנים לעיראק היו מי שיעצו להם למצוא גנרל מצבאו של סדאם חוסיין שימלא את מקומו, ישליט עצמו על עיראק ויבטיח בה את הסדר והיציבות. אלא שהאמריקנים בחרו לפרק את הצבא ואת מוסדותיה של המדינה העיראקית ולייבא אליה דמוקרטיה, ובכך חוללו בה כאוס שאותו ניצלה איראן כדי להשיג בעיראק מעמד והשפעה.
יש אמנם בחזונו של טראמפ באשר לוונצואלה כמה רכיבים מעורפלים, בדיוק כמו בתוכנית השלום שלו לעזה, אבל מדובר כנראה בצורך שלו לשווק את המהלך לציבור האמריקני שנותר ספקני ובעל גישה בדלנית.
עתה האתגר שניצב בפני טראמפ הוא כיצד ממשיכים הלאה למשימה הבאה - לאלץ את משטר האייתוללות בטהרן לשנות את דרכו, ואם צריך גם למוטט אותו בלא לשקוע בבוץ האיראני. אחרי הכל, משימה זו הפכה פשוטה יותר כיום בגלל חולשתו של המשטר בטהרן מבית ובשל ההצלחה בוונצואלה המקרינה על העולם כולו. ובתנאי שהאמריקנים לא יחזרו על טעויות העבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו