ערפל מעיב על ברית נתניהו-טראמפ

בזמן שינויים מבניים, התקשורת והציבור הצורך אותה שרויים באפלה. זה ידוע למי שעיינו בתיעוד היסטורי והשוו אותו לדיווחי תקשורת בזמן ההתרחשויות, וזה מצבנו היום מול תוכניותיה האפשריות של ברית נתניהו-טראמפ. השניים כבר הטעו את העולם ערב מתקפות "עם כלביא" ו"פטיש חצות". קשה לדעת מה בישלו במאר-א-לאגו. דרך ילדותית "להתמודד" עם הקושי היא ספקולציות על יחסיהם האישיים או ניסיונות לעקוב אחרי תככים בבית הלבן. חיוני להיגמל מתקשורת ירודה כזאת, המידרדרת לכדי מניפולציה עירומה וגניבת דעת ממש.

כדי לנסות לפענח לאן ברית נתניהו-טראמפ הולכת ומה תוכניותיה המדיניות-צבאיות, צריך לפענח את האינטרסים של ישראל וארה"ב וכיצד ההנהגות בשתי המדינות תופסות את האינטרסים האלה.

אנחנו מועדים לגשש פה באפלה, אבל אנחנו יודעים שטראמפ שיתף פעולה באופן מיטבי עד כה עם נתניהו בתקיפת הציר האיראני. אמריקה תקפה את איראן במשולב עם ישראל, התפתחות חסרת תקדים שהעצימה מאוד את ישראל. ארה"ב בהנהגת טראמפ אִפשרה לישראל להכות בשלושה גייסות זרים של איראן - בלבנון, בעזה ובתימן. היא כפתה בלבנון הסכם להפסקת אש שבתחילה נראה כמגביל את ישראל, אך תנאיו מתירים לה לחזור להכות בחיזבאללה, ומעמידים את צבא הטרור בפני דרישה בינלאומית שיתפרק מנשק וייסוג כליל מדרום לבנון. ארה"ב מעולם לא תמכה בצורה כה החלטית במלחמותיה של ישראל, עד כדי לוחמה לצד ישראל.

דבר דומה התרחש בחזית עזה: אמריקה של טראמפ הפסיקה לבלום אותנו שם (כדרכם של הדמוקרטים). לבסוף היא כפתה שחרור כל החטופים והפסקת אש, כשיש דרישה בינלאומית כללית שחמאס יתפרק מנשק, דרישה שהתחייבו לה גם טורקיה, קטאר ומצרים, שחמאס חוסה תחתיהן. ישראל שולטת על יותר ממחצית הרצועה ומאיימת לחזור לתקוף את המבצר התת-קרקעי של צבא הטרור על בסיס לגיטימיות בינלאומית.

אכן, איננו יודעים אם ארה"ב תעמוד בדיבורה ותיתן יד לחיסול צבאות הטרור שעל גבולות ישראל ולחיסול האיום האיראני. ואיננו יודעים אם היא תגבה את ההתקוממות באיראן, ברוח אזהרת טראמפ לאייתוללות לבל יירו במפגינים. ובכל זאת, אנחנו לא זקוקים לרכילות על יחסים אישיים כדי לראות שטראמפ ונתניהו נלחמים מתוך ברית הדוקה נגד הציר האיראני.

הערפל מתעבה יותר כשנבחנות מגמותיה של ברית נתניהו-טראמפ כלפי מדינות הסונים והציר האסטרטגי הודו-אירופה, האמור לעבור דרכן ולבלום את שאיפותיה הגלובליות של סין. הציר הזה מעורר תחרות בין ישראל לטורקיה, והתחרות הזאת מאיימת להתפרץ בסוריה, במזרח הים התיכון ובים סוף.

יש פוטנציאל לפער בין אמריקה לישראל כשמדובר בטורקיה, מצרים, קטאר וסעודיה, בעלות בריתה של ארה"ב ויריבותיה של ישראל, וכן כשמדובר באיחוד האמירויות. התמונה מסתבכת כשמביאים בחשבון שהמדינות האלה מעומתות זו עם זו, בעיקר בסוגיית האסלאמיזם. קטאר האסלאמיסטית מאיימת על שכנותיה במפרץ. קטאר וטורקיה (שגם היא אסלאמיסטית) תומכות באחים המוסלמים המצרים נגד המשטר הצבאי של א-סיסי. איחוד האמירויות מתנגשת עם טורקיה בלוב ובסודאן ומתנגשת עם סעודיה בדרום תימן, והיא שונה משתיהן גם ביחסה ל"שאלה הפלשתינית" וגם ביחסה להכרת ישראל בסומלילנד.

לנוכח האנדרלמוסיה הסונית הזאת, חישובי האינטרסים השונים עלולים להוליך לוויכוחים בברית נתניהו-טראמפ. למשל: האם וכיצד לרסן את טורקיה ואת קטאר; האם תקודם עמדה פרו־פלשתינית, כדי לצרף את סעודיה לציר הודו-אירופה; כיצד לעודד הגירה של עזתים. לפנינו חידה רבת משתנים וזירות מִשנה. ברית נתניהו-טראמפ אמנם קיימת, וכבר שינתה מהותית את האזור. אבל איננו יודעים אם הברית תצליח לסיים את המלאכה מול איראן ואיך היא תנווט מול הסונים.

פרופ' בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן־גוריון