נורת אזהרה: למה ישראלים רבים בוחרים לעזוב את המדינה?

לאחר מלחמת יום הכיפורים התנהל בחברה הישראלית שיח עמוק וכואב על החוסן שלה ועל העתיד הצפוי לה.

המלחמה, שהיתה נקודת שבר קשה, עוררה אינספור סימני שאלה ותהיות באשר להמשך קיומה של מדינת ישראל. אמנם היא הסתיימה בניצחון צבאי מרשים, עד כדי כך שהמצרים התחננו שכוחות צה"ל יעצרו בטרם יגיעו לפאתי קהיר, אך תחושת ההפתעה, מספרי הפצועים והנופלים, ובעיקר תפקוד הדרג המדיני, הותירו צלקת עמוקה.

זה היה ניצחון בלי אופוריה, ניצחון עם לב כבד. אני זוכר כיצד באישון לילה, שתיים או שלוש משפחות מהשכונה שלנו ארזו חפצים ועזבו.

בימים הראשונים זה היה מוזר. חברים לשכונה ולכיתה פשוט לא הגיעו. מבט אל חלונות הדירות שלהם לא הותיר ספק, הם עזבו.

אז קראו לזה "ירידה" ומסביב למילה הזו ריחפה בושה, וגם אשמה. שמעתי שחלקם נסעו לאוסטרליה, לקנדה ולארה"ב, מקומות רחוקים ולא מוכרים, שבשבילי כילד התקיימו רק באטלס הגדול עם המפות הצבעוניות.

ההורים שלי הסבירו לי שאין לנו מקום אחר מלבד ישראל. כאן נהיה בטוחים, כאן זה הבית שלנו. כאן אף אחד לא יקרא לנו "יהודי מלוכלך", כאן נוכל להיות יהודים בגלוי.

מדי פעם הם גם סיפרו על קורות המשפחות שלהם במלחמה ההיא, זו שאפילו את שמה לא אהבו לומר ותמיד עמדו להם דמעות בעיניים. כשהפחד היה גובר אצלי, הייתי מניח את ראשי על ברכיה של סבתי. היא היתה מלטפת אותי ברוך ומבטיחה שכשאגדל כבר לא יהיה צבא, ולא נצטרך להתגייס. השבוע כל הזיכרונות הללו צפו ועלו מחדש, ועוררו בי מחשבות קשות על מה שקרה לנו ב־50 השנים שחלפו מאז.

בתוך בליל סיכומי השנה התפרסם נתון אחד, כמעט אגבי, אבל מטלטל: בשנת 2025 נרשמה צמיחה דמוגרפית איטית במיוחד. כ־1.1% בלבד, בעיקר בגלל מאזן הגירה שלילי של כ־20 אלף איש. כ־69 אלף ישראלים עזבו את הארץ, למרות גידול טבעי חיובי של כ־182 אלף לידות לעומת כ־50 אלף פטירות. הנתונים הללו אינם רק סטטיסטיקה יבשה, הם תמרור אזהרה חברתי, כלכלי ולאומי.

הגירה שלילית בהיקפים כאלה אינה נובעת רק משיקולים כלכליים, אלא משבר עמוק של אמון בתחושת הביטחון, ביציבות המערכת ובעתיד שנראה מעורפל. כאשר עשרות אלפי ישראלים בוחרים לעזוב דווקא לאחר אירועי שבר לאומיים, הדבר מעיד על סדק בתפיסה הבסיסית של ישראל כעוגן וכבית. זו אינה "בריחה" רגעית, אלא תהליך מצטבר, שמחליש את המרקם החברתי, פוגע בחוסן הלאומי, ומעמיק את תחושת אי־הוודאות של מי שנשאר.

השאלה האמיתית איננה רק מי עוזב, אלא מה אנחנו עושים כדי שמי שנשאר יאמין שיש כאן עתיד. במדינה אחרת, במציאות אחרת, הנתון הזה היה מדליק נורות אזהרה, מניף דגלים אדומים ומחייב דיון חירום בממשלה ובכנסת.

אבל אצלנו, כך נדמה, שום דבר כבר לא באמת דחוף או מהותי, חוץ מהחבר החדש של מיכל הקטנה.

פרופ' פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל