מה חשוב כל כך בסומלילנד?

מרבית תושבי ישראל לא שמעו מעולם על סומלילנד, וספק אם הם יודעים היכן בכלל היא נמצאת. כך גם הנשיא טראמפ, שהגיב בביטול על ההכרה של ישראל במדינה זו והודה שאין לו שמץ של מושג מהי בכלל סומלילנד זו. אבל אין זו סיבה להקל ראש בחשיבות האסטרטגית שיש להידוק הקשרים בינינו לבין סומלילנד, מדינה שבדרך, מתונה ופרו־מערבית, וגם יציבה ומשגשגת - הקיימת כמדינה עצמאית, גם אם העולם אינו מכיר בה, כבר קרוב לארבעה עשורים.

סומלילנד ממוקמת באזור בעל חשיבות ביטחונית, מדינית וכלכלית לישראל, בפתחו של הים האדום ולמול המרחב החות'י בתימן. העובדה שמדינה מוסלמית מחפשת את קרבתה של ישראל, מלמדת שהידיעות על בידודנו בעולם ועל אובדן השפעתנו היו מעט מוקדמות מדי. ומתברר גם שיש עדיין מדינות שעודן כמהות לקיים איתנו יחסים הדוקים וגם מאמינות שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים.

ומה שחשוב הוא שישראל אינה לבדה, אלא פועלת בשיתוף פעולה ובתיאום עם מדינת האמירויות המבקשת לבסס לעצמה מעמד והשפעה בסומלילנד, ומוכנה להשקיע לשם כך כסף רב, אבל גם עם ארה"ב, המבקשת אחר מאחז באזור זה נוכח האיום האיראני והחות'י ונוכח השפעתה הגוברת של סין בקרן אפריקה.

הידוק הקשרים עם סומלילנד אינו מנותק מהתמונה הרחבה, שעניינה כינון מערכת של שיתופי פעולה בין ישראל לבין שכנותיה - בראש ובראשונה עם יוון וקפריסין, שאיתן כוננה ישראל ברית אינטימית בעלת היבטים צבאיים וביטחוניים; לצידן גם ירדן ומצרים, הקשורות כיום עימנו בהסכמים כלכליים שהפכו אותן תלויות באספקת הגז והמים מישראל; ולבסוף גם מדינת האמירויות, שחתמה עם ישראל רק לאחרונה על הסכמי רכש צבאי בהיקף של מיליארדי דולרים. מדובר במהלך הכרחי המשלים, מעמיק ומבטיח את הישגינו הצבאיים לאורך השנתיים האחרונות.

דרך ארוכה עברה ישראל מאז ברית הפריפריה שכונן בן־גוריון בשלהי שנות ה־50, למול האיום שהציב אז לישראל השליט המצרי גמאל עבד אל־נאצר. נאצר סחף אחריו בשמה של הלאומיות הערבית את העולם הערבי כולו, ולמולו יזם בן־גוריון שיתוף פעולה חשאי עם מדינות שוליים במזרח התיכון, שחשו אף הן מאוימות על ידי נאצר. היו אלו אתיופיה בדרום, טורקיה בצפון ואיראן במזרח, שראו בשיתוף פעולה עימנו בתחומי הצבא והמודיעין מהלך שיסייע להן להתמודד מול האיום המצרי.

מאז עברו מים רבים בירקון, והמזרח התיכון שינה את פניו. האויבים של אתמול הפכו לידידים ואף לבעלי ברית, ואילו ידידינו מן העבר הפכו ליריבים ואף לאויבים. מצרים חתמה איתנו על הסכם שלום, ואילו איראן הפכה לאיום קיומי, וטורקיה ליריבה המגלה כלפינו עוינות.

אבל את טורקיה החליפו יוון וקפריסין, שאליהן אפשר לצרף את רומניה ובולגריה, ובמידה מסוימת את סרביה וקרואטיה, כולן נחלות עות'מאניות לשעבר היודעות בדיוק מיהי טורקיה ואיזה איום היא מסוגלת להציב בפניהן. ואילו את איראן החליפה אזרבייג'ן ולצידה קזחסטן, שהצטרפה רק לאחרונה להסכמי אברהם.

אף ברית המיעוטים של בן־גוריון מראשית ימי היישוב היהודי בארץ עוברת מתיחת פנים, נוכח היחסים ההדוקים שמקיימת כיום ישראל עם הדרוזים בסוריה, עם הכורדים בעיראק, ובעתיד אולי גם עם העלאווים שבחוף הסורי והנוצרים בלבנון.

השינויים שהתחוללו באזורנו פותחים חלון הזדמנויות להעמיק את הקשרים ואת שיתופי הפעולה עם שכנים קרובים ורחוקים. זהו נדבך חשוב בחיזוק ביטחוננו, לצד עוצמתנו הצבאית. אסור להזניח אותו, ועדיף למעט לדבר בו פומבית. ובעיקר חשוב לשלב בו מדינות ערביות מתונות. למעשה, מדובר במרבית העולם הערבי, ואם כך נעשה - יעלה בידינו לשנות מן היסוד את מפת המזרח התיכון.

הידוק הקשרים עם סומלילנד אינו מנותק מהתמונה הרחבה שעניינה כינון מערכת של שיתופי פעולה בין ישראל לשכנותיה - בראש ובראשונה עם יוון וקפריסין