פעם, לפני המלחמה, לפני הקורונה, כשהעולם היה נראה כמו מקום יציב מספיק וצפוי דיו, מטוס קטן נשא את המשפחה הקטנה שלי לשבדיה. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי היה הגברים בגן השעשועים. לא הגברים עצמם, כמובן, אלא העובדה שהם פשוט היו שם. הפארקים, רחובות מרכז העיר ובתי הקפה היו מלאים גברים עם עגלות שנהנים מה"פאפא לדיג" - חופשת הלידה של האב, שתימשך עד גיל שנה, אז העולל ייקלט במערכת החינוך הממלכתית החינמית.
ואילו כאן, בדשא שלנו, דוח השכר החדש של הביטוח הלאומי מראה שנשים מרוויחות עשרות אחוזים פחות מגברים, במיוחד החל מלידת הילד הראשון. זה לא מפתיע אף אחד, נכון? רוב האמהות בישראל יולדות לפחות שלושה ילדים, חופשת הלידה היא שלושה חודשים וחצי, מעונות עולים לפחות שליש מהשכר החציוני במשק, בתי הספר מסתיימים מוקדם, צהרון עולה עוד אלפייה. איזה סיכוי יש לאמא הישראלית לפתח חיי עשייה משמעותיים מחוץ לבית, להביא לידי ביטוי את הכישרונות שבורכה בהם, ולהשפיע לטובה על המציאות שסביבה?
אני רוצה, בזהירות, להציע שני פתרונות עקרוניים לתמונת המציאות המטרידה הזו.
ראשית, אנחנו יכולות ללדת פחות. באמת, הטכנולוגיה קיימת. שלושה-ארבעה-חמישה ילדים אינם גזירת גורל. הם בחירה. מתוך כל האפשרויות הנפלאות הפתוחות בפנינו כנשים בעולם המודרני, אנחנו בוחרות להקים משפחה גדולה ולשאת במשך עשור או שניים את ההאטה בתחומים אחרים. שוק העבודה הישראלי יכול וצריך להיות מסונכרן יותר עם גודל המשפחה הישראלית, ובהחלט יקר פה מדי, אבל האמת שזה לא רק הכסף. גם אם המדינה תעניק צהרונים בחינם ומענקי לידה נדיבים יותר, המתח הקיומי לא ייעלם. כשמגיעה שעת הצהריים, הלב שלנו רוצה להיות בבית, והלב האחר שלנו רוצה להמשיך עוד קצת לעבוד. שום סבסוד ממשלתי לא יפתור את הדילמה של מי שרוצה להיות גם וגם.
אבל בחרנו. באמת שבחרנו. בלב שלם ובראש מורם. במקום לראות את עצמנו כקורבנות של מוסד המשפחה ושוק העבודה גם יחד, אנחנו יכולות להודות שרוב הזמן לא באמת התלבטנו ביניהם. זה לא שהאתגרים של אם עובדת קטנו, אבל אנחנו צריכות לגשת אליהם לא כקורבן אלא כאדוניות לגורלנו.
שנית, איפשהו במרוץ להיות גם אישה חזקה ועצמאית וגם אם מסורה, הסכמנו לקבל את הצו הקדום "תלדי כאילו המשפחה תחזיק לנצח, תעבדי כאילו המשפחה תתפרק מחר". הפער הכלכלי בין גברים לנשים נתפס כמסוכן עבורנו למקרה שיום אחד החבילה תתפרק, ונצטרך לכלכל את השלושה-ארבעה-חמישה בכוחות עצמנו. אבל אולי, אם כבר קיבלנו הכרעה כל כך גדולה לטובת הקמת משפחה, אפשר להרחיב את ההחלטה הזו גם אל בן הזוג. להפסיק לחיות את חיינו כהכנה ליום שנתגרש, ולהתחיל להתייחס אליו כאל שותף אמיתי, ארוך־טווח.
ברור שבמציאות שבה יותר מרבע מהזוגות מתגרשים אי אפשר לטמון את הראש בחול, וכמו בכל התקשרות ארוכה ויציבה, צריך לעגן את הביטחון הפיננסי בהסכמים (קדם־נישואים ופתרונות אחרים) - אך מכל המתנות שהעניקה לנו המהפכה הפמיניסטית, מותר לנו לסרב לקבל את החלוקה הכפויה שמתערבת בזוגיות שלנו. מותר לנו לבחור לראות בעצמנו יחידה אחת, אורגנית ודינמית, של בני זוג שלא מתחרים על משאבים מוגבלים אלא מחויבים למימוש המקסימלי של שניהם כהורים וכבני אדם. וכן, השאיפה לסוג כזה של זוגיות דורשת מאיתנו לבחור בני זוג שגם הם רואים בנו שותפות לדרך כולה, ולא "רק" להיבטים של הקמת משפחה ותחזוקה.
אולי לא חוכמה להתמקד בשינוי תודעה במקום בשינוי מציאות, אבל תודעה היא גם מציאות. גברים ישראלים עם עגלות ככל הנראה לא יגדשו בעתיד הקרוב את גני השעשועים. אז לפחות שהנשים שנמצאות שם יהיו זקופות קומה בזכות האפשרויות העומדות בפניהן, וגאות בזכות הבחירות שלהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו