אתחיל מהסוף: משהו מאוד טוב קורה בבתי הסוהר שלנו. בשבוע שעבר הוזמנתי לסקירה ולסיור אצל נציב שב"ס, רב-גונדר קובי יעקובי. בין היתר, ביקרנו באגף שבו מוחזקים מחבלי הנוחבה הכבדים ביותר, ויצאתי בראש מורם. גיליתי עולם אחר מהעבר, עולם חדש שבו כלא הוא כלא ולא בית הבראה.
את הסקירה התחיל הנציב עם הפלילי ולא הלאומני. כשהוא הציג לי את המציאות שהיתה כאן, מצאתי עצמי משפשפת את העיניים כדי לוודא שאני לא צופה בסדרת פשע מוצלחת בנטפליקס. תעצמו עיניים ותדמיינו הפקרות מוחלטת, וכל מה שדמיינתם - אמת. חגיגות עם סוהרים, פלאפונים אצל אסירים, ראשי משפחות פשע שמסתובבים עם מעין-משרתים, סוהרים נרמסים - הכל. הכלא בישראל עבור אסירים פליליים כבדים היה בית הבראה של ממש, כשברור שידם של האסירים על העליונה.
וכך היה גם בלאומני. הטרדת הסוהרות בכלא גלבוע היא רק קצה חוט המוביל לבור עמוק הרבה יותר. אסירים ביטחוניים היו מקבלים את כל מבוקשם וזוכים ליחס של יראה וכבוד מצד הסוהרים. דוקטרינת "לשמור על השקט" שאפיינה את ישראל בגבול עזה או לבנון, חלחלה גם לבתי הסוהר שלנו. זו אותה ישראל שהבליגה על בלוני תבערה ועל אוהל בהר דב כדי שלא יופר השקט המקודש. ישראל של העבר, ויש לקוות שלא של העתיד.
הדרך החדשה של שב"ס היא: "כליאה, ביטחון, אכיפה", והיא בהחלט מיושמת בפועל בשנה וחצי האחרונות, תחת שרביטו של יעקובי. הוא רענן ועיבה את מחלקת המודיעין של הארגון, חידש וחיזק קשרים עם שאר ארגוני הביטחון בישראל, הקים יחידות מבצעיות חדשות בתוך הארגון והפך אותו בתוך זמן קצר לחלק חיוני ברשת ארגוני הביטחון בישראל. הארגון רואה עצמו לא כבייביסיטר שצריך לשמור על שקט תעשייתי, אלא כ"חוליה מרכזית בשרשרת הלחימה בטרור ובפשיעה".
"משילות מתחילה מכאן, מבתי הסוהר", מסביר הנציב, "אם אנחנו כאן מאפשרים הפקרות ולא מושלים, אז איך אפשר להלין על משילות בחוץ? הרי כאן הם אצלנו, פלילי ולאומני, מאחורי סורג ובריח, אנחנו שולטים בסדר היום שלהם ובתפריט, ואם כאן אין משילות, איך תהיה משילות באיזשהו מקום?".
זוכרים את הקייטנה בבתי הכלא? היא נגמרה. זוכרים את התארים האקדמיים? נגמרו. זוכרים את התפילות ההמוניות, את השפלת הסוהרים והסוהרות, את ערימות האוכל בקנטינה, את הבישולים והחאפלות ההמוניות בחדרים? הכל נגמר. מדינת ישראל שינתה את המציאות בבתי הסוהר הביטחוניים שלה מקצה לקצה ובאופן רציף, כפי שלא היה מעולם.
"אני מדבר איתם והם שבורים", אמר לי ידיד שעוסק הרבה באסירים ביטחוניים לאורך שנים, "אין מישהו שנכנס אלי לחדר ולא בוכה, גם גדולי המרצחים". ביקור באגף מחבלי הנוחבה זה ביקור מטלטל. לא רק מעצם הידיעה שהם ואני נושמים את אותו אוויר, אלא כי גם שם גיליתי עולם חדש של משילות. מתברר שכשמדינת ישראל רוצה - היא יודעת לעמוד בכל תנאי הדין הבינלאומי ועדיין להשית יד קשה מאוד על המחבלים. עם לוחמי כליאה קשוחים וגיבוי של דרג מבצע ודרג מדיני, מדינת ישראל עושה עבודה נחושה ורצינית.
וכאן מגיעה מילה טובה גם לשר בן גביר. שלושה דברים עומדים מאחורי המהפכה בבתי הסוהר: מינוי נכון של נציב, תקציב, וגיבוי ציבורי וממשלתי. הוא נתן לנציב את הכלים להחריב עולם ישן עד היסוד ולבנות אחד חדש.
הכלא הישראלי הפך להיות לא רק מעניש אלא גם מרתיע, כי השיח על הכלא נוכח לא רק בתוככי הגדרות אלא גם במעגלים שמקיפים את המחבלים. מדובר בשינוי תפיסתי שמגובה מלמעלה ונעשה באופן חכם ואסרטיבי.
"אסור למצמץ, והמשילות חייבת להיות בבתי הסוהר", אומר יעקובי, שמשלם גם מחיר אישי על הדרך שלו, "אבל בלי זה, מדינת ישראל אבודה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו