איסוף אקראי של הכתבות הקודרות והכותרות העגמומיות במגוון נושאים רק לאחרונה היה עלול להוביל בקלות להערכת מצב פסימית במיוחד בפתחה של שנת 2026.
תיעוד: פעילות כוחות צה"ל במרחב הקו הצהוב במזרח רפיח // דובר צה"ל
אלא שאז הגיע דור העתיד ללשכות הגיוס והבהיר לנו שלמרות ומעבר לכל האתגרים הסבוכים והמורכבים, הדור הזה לא סתם מתגייס, אלא מתגייס בהמוניו לחילות הקרביים.
עם קריאת הנתונים נזכרתי בעבר הרחוק, שבו עמדתי כקצין צעיר עם מפקדי הטנקים לצידי כשאנו מתמודדים עם אתגרי הגיוס לשריון אי־אז לפני יותר מ־40 שנה. באותן שנים היה מדובר בחיל שבהערכה זהירה ניתן לומר כי רוב גדול מבין אלה שהגיעו אליו לא עשו זאת מרצון ומבחירה. אם מישהו היה אומר לנו אז שיבוא יום ושיעורי הגיוס לשריון יעמדו על 109%, היינו צוחקים בקול ועונים לו שהוא בוודאי שכח את הנקודה העשרונית ומדובר ב־10.9%.
לכאורה לא היינו אמורים להיות מופתעים, שהרי נתוני הגיוס הגבוהים מעבר לציפיות נראו גם במחזורים קודמים. אלא שלא דומה תקופת לחימה עצימה יחסית כמו לפני שנה ויותר לתקופה הנוכחית. היה סביר להניח שככל שתתמשך תקופת הדשדוש היחסי וחוסר הוודאות, כך נתוני הגיוס לא יהיו בהכרח כמו בתקופת לחימה.
נוסף על כך, המתגייסים, או לכל הפחות הוריהם, בוודאי קראו את ההערכות שאם החרדים לא יתגייסו ואם לא יעבור חוק גיוס המוטיבציה לשרת בכלל, ולשרת בקרבי במיוחד, תיפגע.
הם בוודאי קראו פה ושם שהמלחמה מתמשכת במודע ובמכוון בגלל משפט נתניהו או משהו דומה. פה ושם אף היו כמה קריאות לסרבנות ולאי־התייצבות למילואים. שלא לדבר על גידול בירידה מהארץ כביכול. והנה הם מתגייסים בעקביות, מחזור אחר מחזור, מעל ומעבר לתחזיות ולציפיות.
ואי אפשר שלא להיזכר במחקרים המספרים לנו על תופעה ישראלית קבועה. ערב כל מלחמה ניכרות פרשנויות קודרות שבמרכזן הנוער, הצעירים שאיבדו לכאורה את החזון והם כבר לא כמו הוריהם מהדור הקודם. "יותר מכל", כותבת יונה הדרי בספרה "משיח רכוב על טנק", "הדיכאון הוא בעטיו של הנוער. הוא עילת העילות לכישלונו של החזון... הוא ורק הוא אשם בכל הרעות החולות שפקדו את החברה".
"אין יותר אנחנו"
זהו תיאור מהחודשים שקדמו למבצע קדש, בקיץ 1956. ומהחודשים שלפני מלחמת ששת הימים מגיע התיאור "אין אנחנו יותר, יש רק אני". בין אותן שתי מלחמות צמח המושג "דור האספרסו" כביטוי לנהנתנות, לאנוכיות וכיוצא באלה. וכך נראו לבסוף אותם נערים בהמנון מבצע קדש: "הו, שלהבת יה, עיני הנערים, הו שלהבת יה ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום אחיי, בשוב העם אל מעמד סיני".
במחקרם המקיף על דור ה־Y בישראל מציינים עוז אלמוג ותמר אלמוג את הטעות הטמונה בקיטורים המחזוריים של דור ההורים על הנוער. בסופם של דברים מתברר כי "המציאות טפחה על פניהם של המוכיחים בשער, ומה שנתפס כהתפרקות מערכים התגלה כלא יותר ממשובת נעורים בריאה" (עוז אלמוג, תמר אלמוג, "דור ה־Y בישראל: דו"ח מחקר", מוסד שמואל נאמן, 2015).
מתברר, אם כן, שהדור הזה, דור הטיקטוק והמסכים, יודע בהחלט גם להתגייס, והוא מוכן גם לסכן את חייו בגיוס לחילות הקרביים כאשר מדובר במטרה חשובה, ובוודאי כאשר מדובר במטרה קיומית של ממש. ייאמר מייד שאכן יש קבוצות שהנכונות בקרבן להתגייס גבוהה הרבה מעבר למשקלן היחסי באוכלוסייה.
כך הדתיים הלאומיים שכולם מדברים עליהם, אבל כך גם אלה שפחות מדברים עליהם: צעירי המרחב הכפרי החילוני - קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. אליהם מצטרפים המוני עירוניים, שגם אם משקלם היחסי נמוך מעט ממשקלם בכלל האוכלוסייה, יחדיו הם מרכיבים את צבא העם ומבטיחים מבט אופטימי לעתיד.
פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו