במבט לאחור על שנת 2023, השנה שבה האדמה רעדה תחת רגלינו עוד לפני 7 באוקטובר, נדמה היה שאנו עדים לוויכוח פוליטי סוער.
חשבנו שהקרע הוא על סבירות, על הרכב הוועדה לבחירת שופטים או על כוחו של היועמ"ש. אך המחקר החדש והמקיף שלי, שפורסם לאחרונה בכתב העת הבינלאומי "Israel Affairs", מציע פרשנות עמוקה ומטרידה הרבה יותר: לא היינו עדים לוויכוח על אותה מציאות, אלא להתנגשות חזיתית בין שני יקומים נפרדים לחלוטין.
המחקר מראה כיצד ערוץ 12 וערוץ 14 לא שימשו רק צינורות מידע, אלא גם ארכיטקטים של תודעה. הם לא רק "דיווחו" אחרת; הם בנו עבור צופיהם מערכות הפעלה שונות לפענוח המציאות. הטענה המרכזית אינה שערוץ 14 "משקר" וערוץ 12 "דובר אמת" (או להפך), אלא ששני הערוצים עסקו בבניית נרטיב קוהרנטי, הגיוני וסגור הרמטית, שכל תכליתו לאשש את תפיסת העולם של הצופה ולייצר מציאות שאין בה מקום לספק. תיבות תהודה.
קחו למשל את סיקור המחאות בקפלן, אחת הזירות הוויזואליות המרכזיות של המשבר. מי שצפה בערוץ 12 קיבל תמונה אפית של "התעוררות אזרחית". המצלמות נפתחו לשוטים רחבים, רחפנים הראו "ים של דגלים" כחול־לבן, והכתבים ראיינו טייסים ורופאים שדיברו על פטריוטיות. הנרטיב היה של מגננה: המוסדות הדמוקרטיים בתונים למתקפה, והעם יוצא להגן עליהם.
מחאה או אנרכיה?
לעומת זאת, צופה שבחר באותה שעה בערוץ 14 הועבר ליקום מקביל, שבו מתרחש אירוע שונה בתכלית. שם המסגור לא היה של "מחאה" אלא של "אנרכיה". המצלמה התמקדה בקלוז־אפים רועדים, צפופים ומגובה העיניים, שהראו דחיפות, חסימות כבישים ועימותים עם שוטרים.
הכותרות זעקו על "ממומנים" ו"פריבילגיה". עבור הצופה בערוץ 14 המציאות שנבנתה היתה משכנעת באותה מידה: זוהי מתקפה אלימה של אליטה שמסרבת לקבל את הכרעת הבוחר, ניסיון הפיכה של המיעוט נגד הרוב.
המחקר חושף כיצד המנגנון הזה עבד גם ביחס לדמויות המפתח. זהו לא רק עניין של אהדה או סלידה, אלא של תפקיד פונקציונלי בסיפור. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, היא הדוגמה המובהקת.
ביקום של ערוץ 12 היא לוהקה לתפקיד "שומרת הסף" - פקידת ציבור מקצועית ועניינית, שעומדת כחומה בצורה מול יוזמות קיצוניות. בסיקור של ערוץ 14 היא לוהקה כאשם המרכזי - דמות פוליטית לחלוטין, חלק מ"חונטה משפטית" המבקשת לסכל את רצון העם ולכבול את ידיה של הממשלה הנבחרת.
תמונה עגומה
נקודה מרתקת נוספת העולה מהמאמר נוגעת לאסתטיקה של השידור. בעוד ערוץ 12 שידר אווירה של כובד ראש ממלכתי - צבעים כהים, מוזיקה דרמטית אך מאופקת וגרפיקה של סמלי מדינה נסדקים - ערוץ 14 אימץ את אסתטיקת ה"זעם". צבעים אדומים ושחורים, כותרות עוקצניות ופולמוסיות ("הפיכה משפטית על מלא" נגד בג"ץ), ודיונים באולפן שהתאפיינו באמוציות גבוהות. המסקנה העולה מהדברים היא עגומה למדי עבור הדמוקרטיה הישראלית.
דמוקרטיה מתפקדת זקוקה למינימום של הסכמה על עובדות בסיס: מה קרה אתמול? מי אמר מה? אבל כאשר התקשורת בונה תיבות תהודה אטומות כל כך, שבהן "עובדה" בערוץ אחד היא "פייק ניוז" או "קונספירציה" בערוץ אחר, היכולת לנהל דיאלוג נמחקת.
אנחנו נותרים עם "לוחמת נרטיבים" שבה אין ניסיון לשכנע את הצד השני, אלא רק להביס אותו. הקרע הוא לא רק פוליטי - הוא בעיקר תקשורתי. הוא אפיסטמולוגי, והוא קשור לבסיס העובדתי שלנו כחברה. הטרגדיה היא שאנחנו חיים באותה המדינה, אבל המסכים שלנו דואגים שנמשיך להרגיש בשני יקומים מקבילים. גם כיום, ערב־ערב, מהדורת חדשות אחרי מהדורת חדשות.
ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו