בית שרוף בניר עוז בעקבות השבעה באוקטובר. צילום: ללא

שאלת הוועדה לביקורת המדינה - לאן נעלמה תפיסת הביטחון הלאומי

השבוע תתכנס הוועדה בעניין שקצת חורג מסדר הוועדות השגרתי • בעוד דיונים רבים דנים בענייני יומיום כמו זכויות פצועים, אכיפה ושיקום אזורי, הרי שוועדה זו מתבוננת באופן רחב יותר • לדוגמא: היעדר תחושת הבטחון וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל

[object Object]

השבוע תתכנס הוועדה לענייני ביקורת המדינה בעניין שקצת חורג מסדר הוועדות השגרתי. בעוד דיונים רבים דנים בענייני יומיום כמו זכויות פצועים, אכיפה ושיקום אזורי, הרי שוועדה זו מתבוננת באופן רחב יותר: היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל.

התיעוד הראשון של חדירת מחבלים לשדרות בבוקר 7 באוקטובר//צילום: דניאל פלמדיאלה

הדיון מתבסס, בין השאר, על דוח מבקר המדינה שיצא בחודש שעבר, שקבע, למעשה, שלמדינת ישראל אין תפיסת ביטחון לאומי. זה נשמע מוזר - איך ייתכן שזה המצב אחרי היום הנורא ההוא שבו צה"ל קרס מול אויב שבישל בסבלנות את האווירה מעבר לגדר? איכשהו אנחנו עדיין רוצים להאמין שהביטחון הישראלי הוא מציאות שמובלת ביד מכוונת עליונה המסתכלת על התמונה מלמעלה.

במספרים של דוח המבקר - 72 שנים חלפו מאז הפעולה הראשונה לגיבוש תפיסת ביטחון לאומי, ועדיין לא אושרה תפיסה מעודכנת. המל"ל, שהיה צריך לעדכן את התפיסה, לא עשה זאת, והצעת רה"מ ל"תפיסת הביטחון 2023" שהוצגה באוגוסט 2018, מעולם לא עלתה לאישור בקבינט. השורה התחתונה - בוקה ומבולקה, הגורמת למפקדים בשטח להחליט לבד על אסטרטגיות כמו תמהילי תקציב וכוח אדם, רק כי מסיבות פוליטיות הדרג הנבחר אינו מחליט. ללא תפיסה רשמית, כל זרוע של צה"ל מפרשת בעצמה כיצד עליה לנהוג, והתוצאה היא בלגן אסטרטגי שמייצר עיוורון מערכתי.

שינוי גם בהוראות הפתיחה באש. מחבלים ב-7 באוקטובר, צילום: רשתות ערביות

אך דא עקא, דוח מבקר נוסף שיצא בשבוע שעבר, הצביע על גדר הביטחון כאחת מהבעיות האסטרטגיות של מדינת ישראל. אמנם, הכניס שם המבקר כמה מילים על בנייה בלתי חוקית בעוטף ירושלים שמסכנת את הבירה, אבל גם זה מבחינתו רק בגלל שהיא סמוכה מדי לגדר.

לו היה המבקר קוהרנטי בעמדותיו, היה מצביע על הגדר עצמה כחלק מאי־תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. לא ייתכן שערביי יו"ש מתחמשים במשלוחי נשק מאיראן, מקימים מעבדות נפץ ומכוונים טילים אל עבר מודיעין ונתב"ג, ואנחנו רואים בגדר את הבעיה או הפתרון. עיבוי נוסף של הגדר לא יביא להשבתת הטרור ביהודה ושומרון המתפרסות בכבדות על הרי המרכז, אלא אריה שיקום וישאג על תפיסה קלוקלת של המערכת, שמתבטאת בעיוורון מערכתי שהביא טבח אחד, ויביא עימו טבח נוסף.  

אך בהיעדר אריה שכזה, יושבים אנשי צבא בכירים מחד ומצביעים על ג'יפ שהוצב בכביש שבו מושלכים בקבוקי תבערה דבר יום ביומו, ויוצאים אנשי צבא בדרג בינוני מהשטח, מאידך, ומביאים מספרים מבהילים של מחבלים, תחמושת, הסתה, של צבא שמתכונן ליום פקודה באין מפריע.

יש לנו אנשים מעולים, חיילים משכמם ומעלה, ערכים שמניעים קדימה, אך גם כשלים מבניים שניתן לראות בבירור; משומר החומות ועד ימים אלה, הרוחשים את האסון הבא. ישראל לא זקוקה לעיבוי הגדר, אלא לשינוי עומק בהובלת הדרג המדיני, עם אחריות, סדרי עדיפויות, והקצאת משאבים בהתאם. בלי זה אנחנו נמשיך עם פתרונות טקטיים לאיומים אסטרטגיים.

7 באוקטובר לא היה רק כישלון מבצעי, אלא תזכורת כואבת למדינה שפועלת בלי תפיסה. זה הזמן לתקן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו